קול בחירות חמישיות נשמע בארצנו. בדיוק שנה אחרי הקמתה, בישרה ממשלת לפיד לאומה על סיום דרכה. לקראת הבחירות שכנראה בדרך, ראוי לסכם את ביצועיהן של מפלגות הקואליציה שהייתה, ולהעריך בזהירות את הצפוי להן ולנו.
נתחיל ב"ימין". שלוש מפלגות רצו בבחירות מימין לליכוד, ומיד אחריהן החליטו – תוך הפרת שלל הבטחות לבוחריהן – לדלג שמאלה מעל לליכוד ולהקים ממשלה שבה הם מיעוט והשמאל־ערבים הם רוב. הדבר התאפשר משום שהמפלגות הללו – ישראל ביתנו, תקווה חדשה וימינה – בנויות על מודל "יש עתיד", קרי, הן שייכות לאדם אחד – ליברמן, סער ובנט בהתאמה – ואחריו רשימת משוריינים. כצפוי, הסקרים מעידים על כך שבוחרי המפלגות הללו אינם מרוצים; כוחן נחלש והן מתקרבות לאחוז החסימה.
לאביגדור ליברמן יש בסיס בוחרים יציב בקרב עולים מבוגרים מברה"מ לשעבר. אומנם שרי אוצר בטוחים שהכספים שיחלקו יעשו אותם פופולריים, אך הם תמיד מגלים שהמציאות מורכבת יותר. ליברמן בנה את עצמו פוליטית על עוינות לערבים ולחרדים. את שנאת החרדים שימר, אבל בשנה שחלפה ישב בממשלה עם ערבים לאומנים אנטי־ציוניים, נכנע לדרישותיהם ומסר לידיהם הון עתק ציבורי. חלק מבוחריו אינם מרוצים, בסקרים הוא יורד במנדט או שניים, וקמפיין מדויק נגדו עלול להוריד אותו אל מתחת לאחוז החסימה.
גדעון סער שימר את הבטחת "רק לא ביבי" שלו, אם כי השמועה אומרת שלאחרונה התקרב להפר אותה, לו רק היה מקבל מעמד של "ראש ממשלה חליפי" וזכות וטו על רפורמות משפטיות. בכל מקרה, סער הפר בגלוי הבטחות מרכזיות אחרות: לא לשבת עם מפלגות ערביות ולא להעניק ללפיד את ראשות הממשלה. סער גם הציג את עצמו כ"ימין ממלכתי", יומרה שהתאדתה בכמה מופעים מתלהמים והיסטריים למדי שלו ושל משורייניו נגד הליכוד ונתניהו, לצד יוזמות חקיקה אנטי־דמוקרטיות.
התחזקות יש עתיד מבשרת שהקלישאה עלולה להפוך למדיניות. הניהיליזם עוד יתגלה כגרוע ומסוכן יותר מאידיאולוגיה כוזבת
כנראה גרועה מכל אלה, עבור בוחריו המתמעטים, הייתה הפרת הבטחתו של סער "לתקן את מערכת המשפט"; בפועל הוא התגלה כאסקופה נדרסת של הפקידות המשפטית. ייתכן שלהידלדלות התמיכה בתקווה חדשה מוסיפה גם כהונתה המחפירה של יפעת שאשא־ביטון הרדיקלית כשרת חינוך. התוצאה מתבטאת היטב בסקרים; ספק גדול אם תקווה חדשה תוכל לרוץ במסגרת עצמאית.
אחרון חביב בימין־לכאורה, נפתלי בנט. חשבנו שנאמר כבר כמעט הכול, אך כעת אפשר להוסיף שהוא יהיה ראש הממשלה עם הכהונה הקצרה ביותר בתולדות ישראל – עד שיבוא לפיד (אלא אם כן ינצח בבחירות). בנט משאיר שלל תקדימים שייזכרו לדיראון עולם, והפרת הבטחות סיטונית, מדהימה ממש. הוא קרס שמאלה, והפנה עורף לא רק לאמת אלא לעשור של הצגה עצמית כ"ימין האמיתי". כעת הוא מפר את ההבטחה האחרונה שבה השתמש כתירוץ להקמת ממשלת שמאל־ערבים, שלא ללכת ל"בחירות חמישיות"; איש לא מעלה בדעתו שבנט יצטרף לממשלת ימין כדי להימנע מבחירות.
קריסתו האידיאולוגית של בנט השאירה בוחרים ימנים רבים שבורי לב. התברר להם שהלכו שבי אחרי תדמית כוזבת של אדם שנראה להם אידיאולוגי ומוכשר, אך התגלה כחסר ערכים וכישורי הנהגה כאחד. בנט קיבל את הבמה המרכזית לשנה שלמה, אך השאיר בעיקר שלל מבוכות מדיניות וחוסר מנהיגות, וספג ביזוי מתמשך מצד חברי הקואליציה, שהבהירו קבל עם ועדה שהוא ראש ממשלה בתואר בלבד, חסר מרות וחסר סמכות.
לצד בנט כיהנו מתן כהנא בתפקיד שר הדתות ואיילת שקד כשרת הפנים. ההבדל העיקרי בין שני השותפים הבכירים לקנוניית ימינה התבטא בכך ששקד הדליפה כאבי בטן מדומים, בעוד שכהנא הקפיד לשדר שנעים וטוב לו. גם הם גרמו להצטברות רגשות שליליים עזים בקרב בוחריהם, וגם מפלגתם קרובה בסקרים לאחוז החסימה. אפשר להעריך בזהירות שחלק מתומכי ימינה בסקרים אינם בוחרים אמיתיים, אלא תומכים מורליים משמאל. ברור גם לבנט שתמיכת המעטים שעוד נותרה לו בציונות הדתית היא חלשה ורפה כמו מאפייני כהונתו. ספק גדול אם גם הוא יעז לרוץ לבד.
נעבור לשמאל־ערבים. רע"ם בראשות מנסור עבאס הייתה אמורה להיות המרוויחה הגדולה מהקואליציה. היא הייתה מפלגת הציר וקיבלה כל מה שרצתה, החל בהכשרת הפרות חוק ערביות וכלה בתקציבים של עשרות מיליארדים. אלא שהמפלגה משלמת על פרדוקס פוליטי־אידיאולוגי: בשל הישגיה הציבור הערבי הקצין מאוד, וכעת קיצוניות זו מביאה אותו לסלידה מהמפלגה שמשתפת פעולה עם הממשלה היהודית. גם העובדה שהממשלה נפלה במהירות, לפני שנשאה די פירות, לא מועילה לרע"ם, שמתנדנדת גם היא בגבול אחוז החסימה.
העבודה, לשעבר מפלגת שלטון וכיום מפלגת בוטיק, חזרה למשרדי הממשלה בששון, אבל אז הפגינה ניתוק מרהיב מהציבור ומהמציאות. היו"ר מרב מיכאלי זכתה לכינוי "שרת הטיקטוק", לאור מנהגה להעלות סרטונים מפרגנים לעצמה בזמן שסוגיות כגון הפקקים, העיכובים בנמלים, התורים בנתב"ג ויוקר התחבורה הציבורית, הולכות ומתעצמות.
בציבור הורגש היטב גם כישלונו של עמר בר־לב בביטחון פנים. בתקופתו הקצינה האלימות הערבית והמשטרה נחלשה מאוד, בעוד הוא שחרר בתגובה בעיקר שלל התבטאויות תמוהות ומביכות. עברו של בר־לב מרשים, אבל ההווה שלו דל ועתידו הפוליטי כנראה לא קיים. העבודה עוברת את אחוז החסימה, אך נחלשת בסקרים לשישה מנדטים בלבד.
כידוע, קשה לזהות הבדלים אידיאולוגיים בין העבודה המקצינה למרצ; הממשלה הנוכחית הוכיחה שקשה למצוא גם הבדלים ביצועיים. יו"ר מרצ ניצן הורוביץ קיבל את משרד הבריאות, אך תפקד בעיקר כפקיד הפרוגרס הלהט"בי. הוא מיקד את עניינו בנושאים כקידום ניתוחים לשינוי מין, שוויון בתרומות דם לחד־מיניים, וכיוצא באלו סוגיות שמעניינות רק אחוז קטן באוכלוסייה.
ענייני הבריאות של כלל מדינת ישראל, שעליהם הופקד, העסיקו את הורוביץ הרבה פחות. בעיקר בלטה אדישותו לקורונה, כאשר הגל שפרץ בזמן כהונתו גבה את חייהם של אלפים, אך הוא זימר את הצלחת אסטרטגיית "שב ואל תעשה", המוכרת יותר בשם "הכלת מתים". בניגוד למערב, בישראל הימין דווקא התייחס לקורונה ולהגבלות מצילות חיים במלוא הרצינות, בעוד הפוליטיקאים משמאל, שקיבלו את מפתחות המדינה, זלזלו בה ללא היסוס. עבור מצביעי מרצ, שחלקם לקחו את הקורונה ברצינות וגילו סולידריות עם האוכלוסייה המבוגרת, זו הייתה אכזבה גדולה.
הורוביץ לא לבד. תמר זנדברג, במשרד להגנת הסביבה, נעלמה מהזירה הציבורית, כשאת מקומה תפס יאיר גולן, סגן שר מיותר במשרד הכלכלה. גולן, לשעבר סגן רמטכ"ל מזהה תהליכים, לא התבטא כמעט בענייני משרדו, אך הפגין שפע רדיקליות אידיאולוגית והתלהמות אסטרטגית נגד הימין ונתניהו. עזר כנגדו הייתה הח"כית המורדת ג'ידא רינאווי־זועבי ממרצ, רדיקלית עד כדי כך שאפילו הממשלה הפוסט־ציונית הזו הייתה ציונית מדי בשבילה, ויש לה זכויות לא מבוטלות בהפלתה. כל זה היה יותר מדי עבור הבוחרים, וכיום הסקרים מנבאים למרצ עתיד מתחת לאחוז החסימה.
רוב מפלגות הקואליציה מתנדנדות סביב אחוז החסימה. כך נראים "האחדות הישראלית" ו"הרוב הדומם" של ממשלת היח"צ
המפלגה הלפני אחרונה היא כחול לבן של בני גנץ. לגנץ יש אלקטורט אשכנזי חילוני ותיק, והוא מציג מעין מפלגת ממסד, מפא"י שקמה לתחייה. גנץ, כשאר חברי רשימתו, הוא סוג של פוליטיקאי נעדר, ששתיקתו מתפרשת לבוחריו כ"ממלכתיות". למעשה הוא שם כדי לתת לפקידות חופש פעולה ופנסיות מובטחות. יותר מאשר "כחול לבן", גנץ הוא שטיח אדום לפקידות הבכירה, עם רשימת משוריינים בדמותו. זה בדיוק מה שבוחריו רוצים; לפי הסקרים, גנץ כאן כדי להישאר בשירות השמאל הפקידותי.
בניגוד למפלגות דלעיל, מפלגה אחת מעצימה את כוחה בסקרים: יש עתיד של יאיר לפיד. בוחרי יש עתיד המתרבים מוכיחים שיש מי שעבורו שום דבר לא עומד בפני הריקנות. יאיר לפיד הפר שלל הבטחות שהציג בפאתוס אינסופי (כולל ממשלה מנופחת להתפקע ממשרות ונורווגים, עם הסדר ראש ממשלה חליפי), סתר את עצמו בכל נושא כמעט, ולקח קרדיט על פעולות קודמיו שבעבר ביקר ואף ניסה לסכל. לפיד ש"בא לעבוד" מתנהל בעצלתיים בין חופשה לחופשה, כשעיקר מרצו מופנה ליח"ץ תקשורתי. הוא לא מתעניין בנושאי מדיניות מרכזיים (כמו גל הקורונה), ובמשרד החוץ הוא מתפקד כשליח נאמן של הממשל האמריקני הפרוגרסיבי והאיחוד האירופי.
יש עתיד, שזכתה בשררה כמפלגה הראשית בקואליציה, התגלתה בקדנציה הזו כמפלגת הג'ובים והנהנתנות, שלא מהססת לרמוס את האופוזיציה וכל נורמה ציבורית קיימת. שרי המפלגה חוסים בצל המנהיג, חסרי שיקול דעת ומהדהדי מסרים כתומים. כאשר הם מנסים לגלות עצמאות, כמו שרת האנרגיה קארין אלהרר שרצתה לעצור את חיפושי הגז בשעת משבר אנרגיה עולמי, לרוב הם מתבזים ונאלצים לחזור בהם.
יש עתיד ולפיד מתנהלים על פי הפילוסופיה הפוליטית של גראוצ'ו מרקס: "אלה העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, ובכן… יש לי אחרים". זאת להוציא עיקרון אחד, שאותו המפלגה אינה זונחת לעולם: פלגנות והסתה נגד הימין, תחת כסות אורווליאנית של אחדות ואהבה. רק השבוע, במסגרת התנעת הקמפיין המחודש, דיבר לפיד על "אחדות ישראלית" – ומיד כינה את הימין "כוחות האופל". הוא גם נוהג לכנות את יריביו הפוליטיים מימין "לא דמוקרטיים", הסתה שבעצמה היא הפרה של כללי המשחק הדמוקרטיים, במיוחד כשלמרבה האבסורד היא מגיעה מיו"ר מפלגה דיקטטורית. יאיר לפיד ומפלגתו מתפקדים כסוכני השנאה וזורעי הפירוד הראשיים של הפוליטיקה הישראלית.
לכאורה תצוגת התכלית הזו הייתה אמורה להרתיע מצביעים. בפועל מתברר ששנאה, רדידות, שחיתות, אוזלת יד ונוכלות הם מרשם אטרקטיבי עבור כשישית מהמצביעים בישראל. מצביעי השמאל המאוכזבים נוהרים ליש עתיד, ומשאירים את מפלגותיהם מתנדנדות באזור אחוז החסימה. יש עתיד המתחזקת מבשרת לנו שהקלישאה בהחלט עלולה להפוך למדיניות, והריקנות עלולה להיתרגם לשלטון. הניהיליזם עוד יתגלה כגרוע ומסוכן יותר מאידיאולוגיה כוזבת.
תפקוד לקוי באופוזיציה
לסיכום השנה האחרונה אפשר לומר שההתמוטטות הייתה מהירה מהצפוי, אבל הרבה היה ידוע מראש. לא ממשלת אחדות הייתה לנו, אלא ממשלת שעטנז לא מתפקדת, שחוברה לה יחדיו בהסכמה על עיקרון אחד: "רק לא ביבי". החיבור העלוב, העוין והאנטי־דמוקרטי הזה התברר כצפוי כמשענת קנה רצוץ, שהוביל לקדנציה הקצרה ביותר של ממשלה כושלת, גרועה ומזיקה ברוב תחומי עיסוקה.
ההתרסקות הזו איננה עניין של מה בכך. הממשלה זכתה לשמיכת הגנה עבה. הפקידות, כולל המשפטית, שירתה אותה – ומה הפלא, כשזוכרים שהבירוקרטיה המשפטית היא שאחראית במידה רבה לנפילת גוש הימין, בניצוחו האנטי־דמוקרטי של משגיח הדי־אן־איי היהודי, אביחי מנדלבליט. האליטות חיבקו את הממשלה ככל יכולתן. עמותות השמאל פעלו למענה במרץ, והתקשורת המרכזית התמסרה לה בהכנעה, הדהדה את מסריה בכל שופר זמין, ויזמה סיקור תקשורתי נלהב ואוהד, שביקר בעיקר את האופוזיציה.
כל המערכות עבדו לטובת הממשלה הזו, חוץ מאחת: המציאות. מתברר שציוצים בטוויטר לא מחליפים תפיסת עולם והבנה במדינאות; שלמרות היח"צ, מדיניות שגויה מובילה לתוצאות שליליות ניכרות; ששקרים דינם להתגלות, והונאות סופן להיחשף; שחולשה יכולה להתחפש לעוצמה בריאיון תקשורתי מלטף, אבל אז היא מתנפצת מול יריבים ואויבים ממשיים. כשהמציאות התחילה להגיש את חשבונותיה היקרים לאוזלת היד וחוסר ההבנה של הממשלה, החלה לדעוך גם התמיכה הציבורית שזכתה לה בתחילת דרכה.
האכזבה הזו משאירה חותם ברור בסקרים. בימין המזויף ובשמאל המנותק רבים מחפשים בית חדש, ואנו זוכים לראות עוד תופעה חדשנית ויוצאת דופן: רוב מפלגות הקואליציה נמצאות בסכנת היעלמות. מבין שמונה המפלגות שהרכיבו את הקואליציה, חמש או שש מתנדנדות סביב אחוז החסימה. כך נראית ההצלחה המטאורית של ה"אחדות הישראלית"; זהו "הרוב הדומם" של ממשלת העיתונאים והיח"צ.
הפוליטיקאים צפויים להגיב לסקרים הללו, הרעים מבחינתם. כבר עתה הם עוסקים בניסיונות הישרדות נמרצים, כלומר, יוזמים מסגרות יח"צניות חדשות שינסו לטשטש את העובדה שמדובר באותם אנשים שכשלו. ההנדסה הפוליטית הזו היא המשך "הפוליטיקה החדשה", שהחריבה בישראל את הפוליטיקה האידיאולוגית, המפלגתית והדמוקרטית שקדמה לה, והפכה להוותנו לנורמה.
נקודה אחרונה: במכלול הדברים שהפילו את הממשלה אין ספק שיש לציבור הימני מעמד נכבד. לנציגיהם באופוזיציה, לעומת זאת, מעמד קלוש, ותפקודם היה לקוי עד כדי מחדל. בזמן שהקואליציה עסוקה בהתחדשות יתר, האופוזיציה לקתה מאוד ביוזמה והתאמה למציאות הפוליטית החדשה. יש עוד לבחון נכוחה את תפקודה בשנה שחלפה, ועד אז נאחל לעם ישראל בחירות חמישיות מוצלחות.
