ממשלת בנט־לפיד היוצאת הייתה אחת הימניות שהיו כאן מאז ומעולם. זו הייתה הממשלה היחידה בהיסטוריה שקבעה בהסכם הקואליציוני שלה שלא יהיה מו"מ מדיני עם הרשות הפלסטינית, אף שישבו בתוכה מפלגות העבודה, מרצ ורע"ם, שוויתרו במחי יד על האג'נדה המרכזית שלהן.
הממשלה הזו אישרה פרויקטים ובנתה אלפי יחידות דיור בהתנחלויות, חיברה מאחזים לא חוקיים לחשמל, וכך בעצם הכשירה אותם. הממשלה לא פינתה את הישיבה בחומש (ממשלת נתניהו פינתה אותה עשרות פעמים) ולא את המתיישבים באביתר. הממשלה הזו אישרה בנייה ברחבי רמת הגולן, פינתה משפחות ערביות בשייח'־ג'ראח, הטילה וטו על בניית קונסוליה אמריקנית במזרח ירושלים, והיא שולחת חיילים למחנות הפליטים בג'נין מדי לילה במצוד אחרי מחבלים.
ובכל זאת, הממשלה הזו מסיימת את דרכה עם תווית שמאלנית שהדביק לה בנימין נתניהו, מי שהכיר בצורך להקים מדינה פלסטינית גם בנאום בר־אילן המפורסם ב־2009 וגם בדיל המאה, שיזם עם הנשיא טראמפ בתחילת 2020. אז הוא גם חילק את השטח המוניציפלי של ירושלים בין ישראל לרשות הפלסטינית בלי להניד עפעף.
אביגדור ליברמן, מתנחל ותיק מנוקדים, עשה בשבועות האחרונים מאמצים גדולים לשכנע את עמיתיו בימין, בעיקר בציונות הדתית האופוזיציונית, שנתניהו מיישם את מדיניות השמאל. זה עלה לו הרבה כסף במודעות־ענק שהוא פרסם. ליברמן הזכיר בין השאר את הנסיגה מחברון, את הסכמי וואי ואת התמיכה של נתניהו בהתנתקות.
כל זה לא עזר. הציבור הימני במדינה, והוא הרוב, אינו תומך בממשלת הימין המובהקת הזו שהוביל בנט. משהו לא התחבר. מתברר שוב כי הימין הוא לא רק הסיפור המדיני והביטחוני, השקט בעזה, המתנחלים ביו"ש והבנייה ברמת הגולן. גם אם בנט, יאיר לפיד, גדעון סער וליברמן היו מחילים את הריבונות הישראלית המלאה על יהודה ושומרון – רוב הציבור הימני היה מפנה להם עורף.
מתברר שוב כי הימין הוא לא רק הסיפור המדיני והביטחוני. גם אם בנט ולפיד היו מחילים ריבונות ביו"ש – רוב הציבור הימני היה מפנה להם עורף
הימין הוא סט של ערכים ודימויים נרחב הרבה יותר, שאותם ממשלת בנט לא הצליחה לספק למרות הכול. החיבור עם מפלגה ערבית בקואליציה לא יכול לעבור בימין הזה, בעיקר כאשר מכונת התעמולה מהצד השני מפמפמת את המנטרה "מוכרים את המדינה לאחים המוסלמים". במציאות הזו שום הצהרה של מנסור עבאס שמכירה בישראל כמדינה יהודית לא תעבוד. בנימין נתניהו הדביק לעבאס וחבריו את התואר "תומכי טרור", ומזה הממשלה הזו לא יכלה להשתחרר. בדיוק כמו שמעון פרס שלא הצליח להתמודד ב־1996 נגד הסלוגן המרשיע שהצמיד לו נתניהו: פרס יחלק את ירושלים.
הימין, מעבר לסיפור המדיני־ביטחוני, הוא החיבור לדת ולמסורת. גם כאן הממשלה הימנית לא הצליחה לשדר לו את המסרים הנכונים. המתקפות על הממשלה בנושאי דת לא פסקו לרגע. הרפורמות החשובות של השר מתן כהנא, בעצמו חובש כיפה ושומר מצוות שנתמך על ידי רבנים רבים, התקבלו כמהלכים נגד הדת, ולא כתיקון בירוקרטיה עסקנית מכבידה שרק הרחיקה רבים מהמסורת.
איש הימין המסורתי בחדרה, בעפולה או במושב סגולה שומע את הרבנים הראשיים משמיצים את סגן השר כהנא. הוא מקשיב לחרדים ולאנשי הציונות הדתית המכנים את כהנא "אנטיוכוס". האיש המסורתי הזה מאזין לטענות הבלתי פוסקות כי "הממשלה הזו באה להרוס כל סממן יהודי". בסוף הוא משתכנע ומעביר את המסרים הללו הלאה. התוצאות ניכרות בסקרים. ימינה מדשדשת סביב אחוז החסימה.
גם הנוכחות של רב רפורמי בקואליציה השפיעה על הלך הרוחות בימין. אדם רפורמי נתפס כאיש שמאל גם אם יגור בהתנחלות מבודדת בשומרון. החרדים בכנסת עוד הקצינו את הדימוי הזה וניהלו מלחמת חורמה ברב הרפורמי גלעד קריב ממפלגת העבודה. מתווה הכותל הפך לסמל רפורמי, אף שממשלת נתניהו בזמנה אישרה אותו (וחזרה בה), והצטייר כמו פגיעה בקודשי ישראל ובמסורת. חצי שנה אחרי שקמה הממשלה ויתרו ראש הממשלה בנט וכהנא על מתווה הכותל, אחד הדגלים שנשאו בתחילת הקדנציה, אבל הסטיגמה של עוכרי הדת כבר נדבקה בהם.
ההסתה נגד קריב עצמו חצתה את כל הגבולות. אני עדיין מתפלא שהוא יצא בריא ושלם מהכנסת הזו אחרי האיומים המפורשים שספג. כבר ביוני שעבר, בתחילת הקדנציה, נכתב בעיתון המבשר של ח"כ מאיר פרוש כי "הרפורמים הם זייפני תורת משה, אנשי דמים ומרמה, זיוף וכחש, וכאשר ייעשה להם – כן יעשה להם". פרוש עצמו התגאה בדברים הללו.
וכך, בדרכי תחכום ותעמולה ותוך שימוש יוצא דופן בתקשורת המונים וברשתות חברתיות, הצליחו נתניהו ואנשיו להפוך את הממשלה הימנית ביותר למעוז מסוכן של השמאל. הם רתמו לעניין גם את ההיסטוריה החברתית, האשכנזים נגד הספרדים, האליטות נגד פשוטי העם, מערכת המשפט נגד מועמד הימין נתניהו. אין נאום של חבר כנסת בליכוד וגם במפלגות האופוזיציה האחרות שלא שידר את המסרים האלה. אחד מחברי הכנסת של הליכוד אמר לי השבוע כי הוא מייחל לכך שהכנסת תעביר את חוק הנאשם. "זה ידליק את השטח ויביא לנו עוד עשרה מנדטים. אחרי הבחירות נבטל את זה", הוא הבטיח.
בשבוע הספר שחרר נתניהו סרטון וידאו קצר. נתניהו הוא איש ספר מובהק, אבל מכל אלפי הספרים שקרא הוא המליץ לקוראיו דווקא על "ישראל השנייה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר", של אבישי בן־חיים. נתניהו, יציר כפיה של ישראל הראשונה, יודע כי מצביעי הימין עדיין עושים את חשבונות העבר העדתיים, וגם הפעם צריך לרתום אותם למחנה הנכון. ושוב, לא משנה מה יעשו בנט, גנץ, ליברמן וסער. לנרטיב הזה הם לא יצליחו להתחבר.
אגב, בנט ניסה בעבר לקשור את עצמו למלחמה באליטות ובמערכת המשפט. בימים שהוביל את הבית היהודי, תקף בנט את מערכות המשפט, ואת האליטה התקשורתית, האקדמית והתרבותית. בנט טען כי הליכוד ביצע את ההתנתקות "בגלל שהיסודות של המפלגה לא עמדו על מורשת ישראל". בשנה האחרונה בנט היה ראש ממשלה, ובעיני מצביעי הימין הוא התקבע דווקא כחלק מהאליטה המאוסה, שונאת המסורת וידידת הערבים תומכי הטרור. האם יש שיבוש מערכות הזוי מזה? לא מאמין.
