זה היה אחד האירועים שבדיעבד חזו את הפסדה של הילרי קלינטון לדונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ב־2016. חודשיים לפני שהאמריקנים הלכו לקלפיות, השתתפה המועמדת לנשיאות דאז מטעם הדמוקרטים בטקס הזיכרון השנתי להרוגי אסון התאומים בניו־יורק. בתום הטקס, רגע לפני שנכנסה לרכב השרד שלה, קלטו אותה המצלמות מועדת ומקפלת את ברכיה. המסר חלחל: קלינטון קורסת.
בסוף השבוע האחרון נפל נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מאופניו בעת רכיבה במדינתו דלאוור. גם הנפילה הזו תועדה, אלא שהפעם המצב שונה מהתקרית של קלינטון: הנפילה הפיזית איננה מטרימה את המצב הפוליטי, אלא משקפת את מה שמתרחש כבר לא מעט זמן – מעמדו של ביידן מתרסק, ובשבועיים האחרונים הגיע לשפל חדש ומדאיג מאוד מבחינת המפלגה הדמוקרטית, כשבאופק מתקדרים שמי המפלגה והממשל לקראת בחירות אמצע הקדנציה, בתחילת חודש נובמבר.
רק לפני שנה וחצי, כשנכנס לבית הלבן, היה שיעור התמיכה של הציבור האמריקני בביידן פנטסטי. 55 אחוזים היו בעדו, ורק 36 אחוזים נגדו. מדובר בקצת יותר משליש מהאמריקנים שבכלל לא משנה להם מה ביידן יעשה, הם רוצים נשיא רפובליקני, ובעיקר את דונלד טראמפ. את השליש הזה ביידן לא תכנן אפילו לרצות, ובהתחשב בכך התוצאה הזו הייתה הטובה ביותר שאיתה יכול היה לפתוח את הקדנציה. אלא שכבר באוגוסט 2021 נמחק היתרון הנאה הזה בדעת הקהל, וממוצע הסקרים כבר הראה על שוויון של 48 אחוזים בין המרוצים מהנשיא לאלה שאינם מרוצים.
זה פשוט לא מספיק
הגורמים העיקריים לאכזבה היו התחושות שביידן לא מצליח לשנות מספיק את מה שהתקבע בנשיאותו של טראמפ, האיש השנוא ביותר על המצביעים הדמוקרטים. הנושא העיקרי שחזר על עצמו היה המשבר ההומניטרי בגבולה הדרומי של ארה"ב, שם נמשכה המדיניות הנוקשה של פקחי הגבול כלפי המהגרים הלא־חוקיים ממקסיקו. בצד השמאלי, שציפה לשינוי גורף ומיידי בסוגיית ההגירה, נרשמה אכזבה רבתי. הניסיון של יועצי ביידן להטיל את האחריות למצב בגבול – ובעקבות זאת גם את האשמה – על סגנית הנשיא קמלה האריס, לא עלה יפה. האריס, שבעצמה אינה טירונית פוליטית, הבינה שהיא מוכנסת בעל כורחה למצב בלתי אפשרי, ומסמסה את העיסוק בנושא. התוצאה הייתה זעם ליברלי פנימי על שני האישים, ביידן והאריס כאחד, מה שהחליש עוד יותר את המפלגה.
אם בממשל ביידן חשבו שזהו התסריט הגרוע ביותר ושהרע מכול כבר מאחוריהם, הם לא צפו את שיבוא אחר כך. שורת משברים שהחלה עם הנסיגה החפוזה והטראומטית של ארה"ב מאפגניסטן בסוף אוגוסט, התפרצות קורונה נוספת, עיכוב בשרשראות אספקה של מוצרים חיוניים כולל מזון לתינוקות, עלייה היסטורית במחירי הדלק, שורת מעשי טבח המוניים והפלישה הרוסית לאוקראינה – החריפו את מצבו של הנשיא בדעת הקהל. 36 האחוזים שהביעו כלפיו התנגדות מלכתחילה צמחו ל־55 אחוזים, ושיעור התומכים בו צנח אל מתחת ל־40 אחוזים, מה שלמעשה אומר שמי שנשאר עכשיו עם ביידן הוא הגרעין הקשה של המצביעים הדמוקרטים.
משפילה במיוחד בהקשר זה היא ההשוואה לנשיא הקודם. בנקודת הזמן הנוכחית, כלומר שנה וחצי אחרי כניסתו של טראמפ לבית הלבן, שיעור מתנגדיו עלה על תומכיו ב־7.5 אחוזים. ביידן כבר עם מספר כמעט כפול. ועם נתונים מביכים כאלה, יודעים ראשי המפלגה הדמוקרטית היטב, לא הולכים למכולת, שלא לדבר על הקלפי בשמונה בנובמבר.
בחירות אמצע הקדנציה נערכות שנתיים בדיוק לאחר הבחירות לנשיאות, ובהן נבחרים מחדש כל חברי בית הנבחרים (הבית התחתון של הקונגרס) ושליש מחברי הסנאט (הבית העליון). באופן כמעט קבוע, המפלגה שאוחזת בבית הלבן חוטפת מכה בבחירות הללו, במסגרת האיזונים והבלמים הטבעיים שיוצרת החברה האמריקנית. אלא שהפעם הדמוקרטים חרדים ממש מהבחירות הללו. ראשית, כי הרוב הנוכחי שלהם בשני הבתים מצומצם מאוד. בבית הנבחרים, שבו 435 מושבים, הדמוקרטים מובילים בפער של 11 מושבים בלבד. בסנאט שורר תיקו 50־50, ורק נשיאת הסנאט, שהיא סגנית הנשיא קמלה האריס, מעניקה רוב דחוק ביותר לדמוקרטים. הרוב הזה לא באמת קיים במציאות, בגלל שני סנאטורים דמוקרטים, בעיקר ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה אבל גם קירסטן סינמה מאריזונה, שלא עושים למפלגה חיים קלים ומונעים את אישורן של רפורמות משמעותיות שממשל ביידן מנסה לקדם. בנוסף, הצניחה של ביידן בסקרים קשורה באופן הדוק לאי שביעות הרצון של הבוחרים מהמפלגה כולה, והיא באה לידי ביטוי גם בסקרים המקומיים שמנבאים את תוצאות הבחירות לשני בתי הקונגרס.
כרגע נראה שהרפובליקנים נמצאים במסלול הבטוח לכיבוש בית הנבחרים, עם צפי ל־223 מושבים בטוחים, לעומת 180 מושבים בטוחים בלבד לדמוקרטים; 32 מושבים נוספים נחשבים מתנדנדים וצמודים, אך בחישוב מהיר גם אם הדמוקרטים יצליחו לזכות בכולם, הרפובליקנים עדיין ישלטו בבית התחתון.
בסנאט המצב מורכב יותר. 36 "מרוצים" יתקיימו הפעם, 34 בבחירות רגילות ושניים בבחירות מיוחדות. ב־15 מהמרוצים מכהן כעת נציג דמוקרטי, וב־21 רפובליקני. במילים אחרות, הדמוקרטים צריכים להגן על פחות מושבים שכרגע נמצאים ברשותם, מה שאמור לעודד אותם. אבל מצב הרוח של הבוחרים הדמוקרטים בשפל, ואפילו הנתון הזה לא מצליח להשתקף בסקרים, שכרגע נותנים לרפובליקנים רוב בתוצאה של 46־47 ועוד שבעה מרוצים צמודים, כך שהסיכויים של הרפובליקנים להשיג רוב מחודש בסנאט נראים כרגע לא רעים בכלל. במפלגה הדמוקרטית זוכרים היטב מה קרה לנשיאותו של ברק אובמה אחרי שאיבד את הרוב בשני הבתים – שיתוק מוחלט וחוסר יכולת לקדם כל מהלך שהוא, עם קונגרס לעומתי שמשקף חברה מקוטבת שאינה מצליחה לעבוד יחד למען האזרחים ועסוקה בדריכה על אצבעות היריב.
ביקורת מבית
ואם המצב הזה נשמע לכם מוכר, הרי שההשוואה בין המתרחש בארה"ב למתרחש בישראל לא מגיעה רק מכאן. בתחילת השנה פרסם תום פרידמן בניו־יורק טיימס טור שהסביר מדוע הוא צופה ורודות למשבר המשילות ולקיטוב האמריקני. את הדוגמה הוא הביא ממדינת ישראל, שלדעתו מקדימה לא פעם את הנעשה בארה"ב. הוא הפליג בשבחה של ממשלת האחדות של לפיד ובנט, התפעל מהיכולת של קצוות בימין ובשמאל לעבוד יחד, והתפעם משרידותה של הממשלה הזו למרות כל נבואות הזעם. בהתחשב במה שקורה בישראל, פרידמן הציע שלקראת הבחירות לנשיאות ב־2024 ביידן ירוץ עם סגנית או סגן מהאגף המתון של המפלגה הרפובליקנית, כדי לעצור את טראמפ מלהשיג כהונה שנייה. העובדה שביידן מגיע לשפל חסר תקדים בפופולריות שלו בדיוק בשבוע שבו בנט ולפיד הודיעו על פירוק הממשלה, מדגישה שוב עד כמה – לפחות במציאות הפוליטית הנוכחית בשתי המדינות – חיבור פוליטי אמיתי ובר־קיימא בין שני המחנות הוא בבחינת חזיון שווא.
צריך להודות, ביידן לא אשם בחלק גדול מהמשברים שניחתו על ראשו. אחד מיועציו אפילו צוטט בשבועות האחרונים אומר בייאוש: "מה הדבר הבא שיבוא, ארבה?" רוב הבעיות הכלכליות, ובראשן מחיר הדלק שמרקיע שחקים ונוגע בכיסו הרגיש של האמריקני הממוצע, אינן קשורות לצורת התנהלותו והוא לא יכול להשפיע עליהן יותר מדי. ביידן גם לא בחר את פלישת רוסיה לאוקראינה, שהרעידה ועדיין מרעידה את שוקי העולם ואת שוקי ארה"ב במיוחד. אבל הפוליטיקה אכזרית, וכשסערה מושלמת כזו מתרחשת במשמרת שלך, אתה זה שמשלם את המחיר.
את המחיר הגבוה ביותר עד כה, לפחות ברמה התדמיתית, שילם ביידן בדמות כתבה חריפה במיוחד נגדו בניו־יורק טיימס, עיתון הבית של הדמוקרטים, לפני כשבועיים. הכותרת אמרה הכול: "האם ביידן צריך לרוץ ב־2024? לחישות דמוקרטיות עם התשובה 'לא' מתחילות לצוף". כתבי העיתון שוחחו עם יותר מחמישים מקורות שונים במפלגה הדמוקרטית, בדרגים פדרליים ומקומיים, וכולם ללא יוצא מן הכלל הביעו ספק רב ביכולות של ביידן להמשיך ולמשוך את העגלה הדמוקרטית לקדנציה נוספת, או אפילו במעלה הקדנציה הנוכחית. זו לא רק העובדה שבסיום כהונתו השנייה – אם יזכה בה – גילו יהיה קרוב יותר ל־90 מאשר ל־80. גם בלי קשר לגילו המתקדם נשמעות כלפיו תלונות וטענות בשלל נושאים, והמסקנה של לא מעט מהמרואיינים היא שביידן חייב להודיע מיד אחרי בחירות האמצע כי הוא פורש ומפנה את הדרך לבאים בתור.
מי ימלא את מקומו של ביידן במקרה כזה? כרגע אין לדעת. מעבר לשמות הידועים כמו סגנית הנשיא המאוד לא פופולרית האריס, וברני סנדרס שתמיד מוכן לרוץ גם כשההתרסקות ידועה מראש, כרגע אין לדמוקרטים שמות נוצצים במיוחד להציע לבוחר.
