ב – 1 בספטמבר אשתקד נכנס לתוקפו חוק הפיקוח על מעונות היום. המשמעות היא ש כ 27% מתוך מעל לכחצי מליון פעוטות במדינת ישראל, התחילו את שנת הלימודים, במסגרות מפוקחות, המגדירות תנאים מאוד ברורים בדרך לקבלת החותמת – בפיקוח משרד החינוך.
התנאים כללו מסגרת המונה שבעה פעוטות ומעלה, מבנה מותאם להפעלת מעון יום, גודל שטח לפעוט, מצלמות בגנים (במסגרת חוק המצלמות שגם כן נכנס לתוקף), הגדרת יחס תקינה מטפלת – פעוט (עדיין בפער משמעותי ממדינות ה -OECD שממליץ על יחס של 1:3 בעוד שבישראל היחס עומד כרגע על 1:6 לתינוקות עד גיל 15 חודשים, 1:9 עד גיל שנתיים ו– 1:11 בין שנתיים לשלוש) , נהלי בטיחות ברורים והכשרה מתאימה לצוותים.
נכון שזהו פתח קטן בשער אך, ללא כל ספק התחלה של שינוי מסלול התפתחותם ועתידם של הפעוטות במדינה, אשר כהרף עין יהפכו לאזרחי ואזרחיות המחר,
ומה שיקבע אם יהוו נטל על המדינה או תרומה להתפתחותה וצמיחתה החברתית והכלכלית זה הטיפול בהם, בשנות ינקותם הרכות.
לצד השמחה והברכה על מעבר מעונות היום לפיקוח משרד החינוך, המעבר המשקף את התפיסה שהשתנתה – ממעונות יום שמהווים שמרטפות לפעוטות שאימהותיהם יצאו לעבוד למסגרות חינוכיות שמהוות בסיס חשוב ומשמעותי להמשך התפתחותם, ניצבים אתגרים משמעותיים המהווים אבני נגף בדרך ליישום תפיסת – היפוך הפירמידה.
בואכה ה- 1 בספטמבר 22, הפעוטות הרכים יחד עם ילדי וילדות הגנים, תלמידי ותלמידות בתיה״ס, עומדים על כף אחת של המאזניים, כשהכף השנייה כמעט ריקה והמחסור בצוותים הולך ומתעצם והמצב הנתון הוא מחסור אקוטי במטפלות, גננות ומורות.
בנוסף לעובדה זו, ניצב נתון נוסף שעומד כחוצץ בין המכללות להכשרת מטפלות ומורות ומלמד אותנו שאין את מי להכשיר ואת המעט שניתן להכשיר לא בטוח שאפשר להכשיר בשל חוסר התאמה וכף המחסור היא המכריעה וכידוע היא מהווה פקטור משמעותי ביכולת המערכת לתת מענה הולם לדורות המתהווים.
כיום, כל מי שמעוניינת לטפל בפעוטות צריכה לעמוד בתנאים מאוד בסיסיים: חיה, נושמת ולעיתים גם בועטת (כפל הלשון מכוון לגמרי). חרף העובדה שאת מקצוע החינוך והטיפול הן בגיל הרך והן בבתי הספר לומדים באקדמיה, במכללות לחינוך – הפנייה ללימודים הללו מאוד מצומצמת ובמילים אחרות , המורות הגיעו, רק שהכיתות אינן מוכנות.
פרדוקס הביצה והתרנגולת מתגלם באופן מטפורי במצב הנוכחי והשאלות שעולות מכאן הן האם תנאי ההעסקה הכה נמוכים הם הגורמים לפניה של כוח אדם לא איכותי ולא מתאים לטיפול בפעוטות? או שמא הימצאות כוח אדם לא איכותי במערכת, אשר מזדמן למקצוע בהיעדר הגדרת תנאי סף מספקים היא שמביאה להתרחקות של א.נשים איכותיים ממקצועות הטיפול והחינוך בפעוטות?
בסופה של פיסקה – בין אם א׳ הוביל ל-ב', בין אם הפוך ובין אם שילוב של השתיים, המסקנה הנובעת היא שאין כוח אדם שיטפל בפעוטות.
המחסור במטפלות, מצטרף לשורה של חסרים היוצרת מרחק רב מהחיבור המיוחל של גילאי לידה עד 3 לרצף החינוכי. מתחת למשבר אותו יוצר המחסור (במורות, גננות ומטפלות) עומדת ההנחה המובלעת שהפירמידה חייבת להתהפך.
מתוך מעל לחצי מיליון פעוטות אשר אמורים להיכנס בספטמבר הקרוב בשערי המסגרות, כמעט שליש מתוכם ישתלבו במסגרות המפוקחות וכ-2/3 בקרוב, יכנסו למעונות הפרטיים, למשפחתונים שספק אם ראויים וחלק לא מבוטל מתוכו יישאר בבית, מנותק מכל קבוצת שווים, עם מטפלת ,סבתא, סבא, אימא או אבא, במקום להיות במסגרת חינוכית מפוקחת, שתספק את מרבית התנאים שיהוו עבור הפעוטות כר פורה להתפתחות תקינה ומיטבית, כחוליה בשרשרת הרצף החינוכי מלידה ולהורים תהיה הזדמנות הוגנת ושווה לפרנס את משפחותיהם בכבוד.
הורים רבים לפעוטות רכים קורסים תחת החשש, הלחץ והדאגה בנוגע למה יעלה בגורל היקר להם מכל, אם מתוך נטל כלכלי קשה שחלק גדול ממנו נגזר מעלויות גבוהות הכרוכות בטיפול בפעוטות ושמצטרף לתשלום גבוהה עבור הכנסתם למסגרות פרטיות עקב מחסור במסגרות מסובסדות, אם בשל רמת הביטחון והבטיחות הירודות במסגרות השונות, כוח האדם שספק אם מתאים לטפל ביקר להם מכל ובעיקר המחסור החמור במטפלות שיפעילו את המסגרות.
וכל שנותר להם זו תקווה גדולה שממשלת ישראל תיקח אחריות על כלל הפעוטות במדינת ישראל.
ממשלה יקרה, אל תיקחי להם את התקווה וקחי את האחריות על כלל הפעוטות וראי את הפלא בדמות חברה וכלכלה מפותחות, בעתיד הלא רחוק. החברה האזרחית על כל גווניה נמצאת כאן כדי לתמוך ולסייע בתרגום התקווה לכדי מעשים.
דנית ברביבאי היא מובילת צוות ההיגוי, הקואליציה לחינוך מלידה מבית "אנו עושים שינוי. לשעבר מנהלת מחלקת החינוך המיוחד בעיריית בת ים, מנהלת מערך החינוך המיוחד בקדימה צורן, מורה וגננת במשרד החינוך, יו״ר ועד גנים יישובי וחברת הנהלה בפורום ועדי ההורים הישוביים.
