כמו בסרט אנימציה מהמאה הקודמת, גם ממשלת השינוי צפתה בנפילתה־שלה בעודה רצה צעד אחד מעבר לשפת הצוק. היא לקחה לעצמה רגע של שהות באוויר, הציצה לעומק התהום ורק אז צנחה לתוכה. קהל הצופים ממחנה המתנגדים צהל לאיד, ויריית הפתיחה לקרב־רב פוליטי נשמעה ברחבי הארץ.
על אף התנגדותי הנחרצת להקמת הממשלה, קשה לומר שהצטרפתי לאם כל השמחות. ממשלת ישראל היוצאת אכן נולדה בחטא, אבל האבא והאמא של החטא הזה עדיין מתחזקים זוגיות פורה, שעשויה לחזור אחרי הבחירות בגרסה יציבה יותר וקשה יותר לפירוק. גם האלטרנטיבות השלטוניות לא ממש שומרות על טהרת המשפחה, והדרך לחופה שם נראית יותר כמו מאבק גירושין מכוער מאשר ברית מקודשת של שיתוף ובנייה. מדינת ישראל צועדת לבחירות חמישיות – או ראשונות בסדרה חדשה – בלי שהיא רואה אור בקצה הפלונטר.
זה לא הולך להיות יפה, או אלגנטי. כל מערכת בחירות מכוערת מכוערת על פי דרכה, וזו הולכת להיות הכונפה של כל הזמנים. בניגוד לדעה הרווחת, לעניות דעתי בצמרת האופוזיציה והקואליציה יושבים אנשים שבאמת אכפת להם מהמדינה. כן, הם בהחלט רוצים גם רווח אישי, אבל כל אחד ואחד מהם – זה המכונה "נוכל", זה המכונה "שרלטן" וזה המכונה בו־זמנית "מסוכן" ו"מסית" – חרד לעתידה של ישראל. ובכל זאת, אין סיכוי שהם ישבו יחד ויעלו אותה על המסלול המוביל להצלחתה. שיכורים מהתמיכה הסביבתית שהם זוכים לה ממחנה "רק לא ביבי" או ממחנה "בנט נוכל", הם משוכנעים שהנה תכף הכוכבים מסתדרים. אלא שכל אחד מהם מרוכז בהורוסקופ המחמיא האישי שלו, מתעלם מתנועת המזלות של האחרים. כשאלה חוגגים את מפלת הממשלה ואלה מתארגנים לאיגוף נוסף של נתניהו, הכוכבים עדיין לא הסתדרו, גם לא המספרים.
רק לא ימני
הממשלה ה־36 הושבעה תחת ציפיות לא ריאליות של הטוענים לכתר. מיזם בנט־לפיד ירק בפניהם של רבע מהמצביעים לכנסת ישראל. כשהם משכנעים את עצמם שהממלכתיות שנדרסה למוות בהפגנות בלפור תתעורר לחיים דווקא מצד הימין הנרמס, בנו השניים על שיתוף פעולה מצד האופוזיציה בהצבעות החשובות. זה לא קרה, ולא היה יכול לקרות. קואליציה מתנדנדת לא יכולה לצפות שהנמסיס שלה תתנדב להחזיק את הסולם שדורך עליה. ממשלה שמתיימרת לשלוט, שתואיל להוכיח משילות בכוחות עצמה.
בצד זה, בנט־לפיד ואף רבים בימין עצמו ציפו שנתניהו יזוז הצדה ויאפשר פריחה ימנית – ציפייה לא מציאותית בעליל. הליכוד ללא נתניהו היה סובל מצלילה אדירה, והרסיסים היו מתפזרים כך שלפיד היה יכול לקבל לידיו את השלטון בקלות רבה מדי. נתניהו צריך הרבה יותר מפסק זמן בין בחירות לבחירות כדי להעמיד לו יורש ולמנוע מהליכוד קטסטרופה כזו. אבל זה לא הכול. הציפייה שפוליטיקאי שנהנה מתמיכה עצומה יניח את המפתחות וילך מתעלמת לחלוטין מנפש האדם, וגם מבוחריו. בבחירות 2021 הם כבר הכירו את החשדות נגד נתניהו, את מידת חומרתם ואת גיבושם לכדי כתב אישום. ובכל זאת, הם שמו בקלפי פתק מחל בראשות בנימין נתניהו. בניגוד למה שלפיד מנסה לשכנע אותנו, הם לא המון מוסת, רדוד או קיצוני. רוב מוחלט של המצביעים הללו לא משוטטים בטוויטר ואינם חשופים לשיח הביבים שם, הוא פשוט רואה בנתניהו מנהיג ראוי. הוא גם יודע שביום שאחרי ביבי ימצא השמאל את ה"רק לא" הימני הבא. תעלעלו בפרוטוקולים של המנצח בבחירות 77', ותקבלו טעימה.
בנימין נתניהו מצידו שילם מחיר יקר על שנים של סירוס נסיכי המחנה והפניית עורף לשותפיו הטבעיים. נראה שהאיש שנהנה מאינטליגנציה גבוהה מהממוצע סובל מאותה אינטליגנציה עצמה. בתודעת קהלת מפותחת הוא שונא את כל עמלו תחת השמש שיניחנו לאדם שיהיה אחריו, ומי יודע אם יהיה חכם או סכל וישלוט בכל עמלו. אלא שהמנהיג החכם ההוא כבר אמר לפניו: גם זה הבל. בלי להניח יורשים שיוכשרו לכך מראש, סופה של הממלכה להתפלג. מנהיגים, דגולים ככל שיהיו, נועדו לפרק אחד בלבד בהיסטוריה, לעולם לא לסיפור כולו. לא משנה כמה גדולה התמיכה בהם, כמה יציבה אחיזתם – מקרה אחד יקרה את כולם.
אחדות מפוכחת
בעוד בנט נצלב בידי רבים מבוחריו בשל הפרת הבטחות הבחירות שלו, לפיד מהלך בינינו מעדנות על אף שבגד בערכים שבשמם נכנס למערכה – ערכי הפוליטיקה הנקייה. הוא מתעקש להציג את ממשלת השינוי כבשורה, אבל למעשה הוא הוכיח שבפוליטיקה כמו בפוליטיקה, אתה עושה שוב ושוב כל מה שיצאת נגדו: ראש ממשלה חליפי, הגדלת שולחן הממשלה, משחקי חוק נורווגי בוטים, וכמובן כספים קואליציוניים למתקדמים. רע"ם מחליפה את "הסחטנות החרדית" באתנן פוליטי מכובד, ובמקום "הכסף קבור בין יצהר לאיתמר" יש לנו אחלה קופה בין אום־בטין לאבו־תלול. התקרנפות השמאל מלמדת שהערכים האלה לא כל כך חשובים לו, כל עוד התקציב מנשים את המחנה הנכון.
אולם את שיא הציניות הפוליטית שומרים לפיד ומחנהו לטענות השיסוי וההסתה. האיש שהביא את הבוז לנתניהו ובוחריו לשיא, שמכשיר תומכי טרור אבל מקצה מחמת מיאוס את מפלגת הציונות הדתית, מעז למתג את עצמו כהנהגה מכילה ומפייסת. למדינת ישראל מגיעה ממשלת אחדות, אבל אחדות אמיתית. לא כזו שתלטף במילות אהבה יריב לשעבר, בלי להיות אח ולא אם ולא אחות. דרוש חיבור מתוך אינטרסים, כמקובל בז'אנר השלטון, אבל כאלה שיַחְבְרו יחד לטובת המדינה.
אם לא יהיה שינוי דרמטי, באוקטובר 22' נידרש לממשלת אחדות אמיתית כזו. נראה שהחיבור הנכון ביותר, הציוני ביותר, יצטרך להיות בין הליכוד לכחול־לבן. שני הצדדים זקוקים זה לזה וקרובים מספיק באידאולוגיות שלהם כדי לא לשחק משחקים. אכן, כבר ניסינו את החיבור הזה, אבל ממשלת ביבי־גנץ שאחרי ממשלת בנט־לפיד היא לא ממשלת ביבי־גנץ שלפניה. נקווה שבין יוני 21' ליוני 22' כל הצדדים המעורבים למדו קצת צניעות.
