"ישנם שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה". האמרה האלמותית של בנג'מין דיזראלי לא נועדה להכפיש את מדע הסטטסיטיקה, אלא להצביע על האפשרויות הבלתי מוגבלות לשחק עם נתונים ולהציג תמונה כוזבת של המציאות. למשל, באמצעות ההחלטה מאיזה מועד להתחיל להציג נתונים, ובאיזה מועד להפסיק. בחירה מסוימת עשויה להראות "שיפור אדיר", בחירה אחרת תראה "קריסה משמעותית".
בנאום שבו הודיע על פיזור הכנסת בחר שוב נפתלי בנט להתהדר בהישגי ממשלתו ובהם אבטלה נמוכה, צמיחה גבוהה, גירעון אפסי ואינפלציה מהנמוכות בעולם. לכאורה ממשלת בנט־לפיד מסיימת את דרכה עם הישגים כלכליים חיוביים, שישמשו אותה בקמפיין הבחירות המתקרב. אלא שכמו שזה נראה כעת, כמעט אף אחד מהנתונים הללו לא צפוי להאריך ימים. הצמיחה העולמית נפגעת בעקבות התמשכות המלחמה באוקראינה, וזה יגיע גם אלינו. הארגונים הכלכליים הגדולים כבר עדכנו כלפי מטה את תחזיות הצמיחה של ישראל. נתוני האינפלציה הגלובליים מובילים להאטה עולמית, ואולי יגררו גם את ארה"ב למיתון. אין דרך שבה הכלכלה הישראלית לא תושפע מהנתונים הללו. גם האינפלציה עשויה לעלות, במיוחד אם תעריפי השכירות המקומיים יעלו בעשרות אחוזים, כפי שעולה מהדיווחים המתרבים. בנט עושה עכשיו את מה שהוא יודע אולי לעשות הכי טוב: אקזיט. לצאת בזמן הנכון, רגע לפני שהכול מתחיל להתפוצץ לו בפנים.
ההבטחה הליבתית לצאת מהשיתוק ומהכאוס ולמנוע בחירות חמישיות הביאה אחריה הרבה מאוד כאוס, לאחר מכן שיתוק, ולבסוף גם את הבחירות החמישיות. הממשלה הצליחה להעביר תקציב מדינה אחד שהיו בו גם הרבה צעדים חיוביים, אבל אחריו כל צד בממשלה החל מושך לכיוון אחר, על פי טעמו האידאולוגי והאינטרסים של בוחריו. אחרי התקציב ההוא לא הצליחה הממשלה לקדם צעדים כלכליים משמעותיים, עסקת החבילה טרם אושרה, שכר המינימום כבר לא יעלה, המטרו לא קודם, ואפילו מענקי הפיצויים לעצמאים עוד תלויים על בלימה.
אולי הטעות הגדולה ביותר של הממשלה הנוכחית הייתה דחיית הסכמי השכר הגדולים לשנה הבאה. התקציב הקודם נועד בראש ובראשונה לייצב את הממשלה, ועל כן הוא נמנע מהתייחסות לרבות מדרישות השכר של קבוצות גדולות בשירות הציבורי. הסכם השכר עם הסתדרות המורים, שמשביתה את המערכת כבר שבועיים, אינו בתוקף כבר מ־2019, ובכל זאת בחרה הממשלה שלא לדון עם המורים על הסכם אלא לדחות את הדיונים לתקציב הבא. נדחו גם הסכמי המסגרת עם עובדי המדינה, העובדים הסוציאליים, הרופאים, השוטרים וקבוצות נוספות שמחכות לתוספות שכר.
סך כל דרישות השכר האלה מגיע לסכום אדיר של יותר מ־40 מיליארד שקלים, סכום שהיה מכביד מאוד על התקציב הבא, אבל עכשיו תצטרך להתמודד איתן ממשלת מעבר עם סמכויות מוגבלות ובלי תקציב. כאשר התקציב הקודם נבנה, ישראל עוד הייתה באדוות משבר הקורונה, עם גירעון תקציבי עמוק. במשרד האוצר חשו שלא יהיה נכון לחתום על הסכמי שכר בצל הנתונים הללו, אבל בדיעבד – הנתונים החיוביים הנוכחיים של הכנסות המדינה, שראש הממשלה מתגאה בהם בכל הזדמנות, מייצרים תחושה בקרב הקבוצות הרלוונטיות שאין מגבלה לדרישות השכר שהן יכולות להעלות. כל קבוצה דורשת את ליטרת הבשר שלה, ומבחינתה ההמתנה הממושכת רק מגדילה את התיאבון.
לדרישות האלה עלולה להיות השפעה מזיקה מאוד על הכלכלה הישראלית. "אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ, והסכמי השכר עלולים להיות הגפרור שיצית את האש", הזהיר השבוע הממונה על התקציבים במשרד האוצר יוגב גרדוס, בכנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה. "כולם רוצים את ההכנסות – יפה רוצה, ארנון רוצה, בנק ישראל רוצה לחלק, כולם רוצים לאכול ולשתות עכשיו. אבל שכר קשור לאינפלציה, והסכמי השכר יעלו באופן ישיר את תעריפי החשמל, המים, הארנונה".
גרדוס אינו מתנגד להעלאת שכר המינימום ולתוספות השכר למורים ולמגזר הציבורי, אבל אווירת "יש הרבה כסף ומגיע לנו", שמחלחלת מכל עבר, היא חסרת אחריות לדעתו. "צריך לעשות את זה בצורה מאוד זהירה", אמר. "זה בוודאות יתגלגל למחירים. כששכר המינימום יעלה, הציבור לא צריך להתפלא כשגם מחירי הביצים והחלב יעודכנו, ושורה ארוכה של מחירים".
על מה השביתה הזאת?
בכל יום בשבועיים האחרונים, כמעט שני מיליון תלמידי גני הילדים, בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים המתינו לשעה שבע בערב כדי לדעת אם מחר יתקיימו לימודים כסדרם, או שמא הם שוב ישובשו בידי הסתדרות המורים. נראה שמעטים מבינים על מה השביתה הזאת באמת. רמז: בניגוד למה שכולם חושבים, היא לא על שכר המורים.
סביב שולחן המשא ומתן יושבים כבר חודשים ארוכים שלושה צדדים: משרד האוצר, משרד החינוך והסתדרות המורים. בניגוד לטענות השטחיות, שום גורם בשולחן הזה לא מתנגד להעלאת שכר המורים, וכולם שם מבינים שמדינת ישראל צריכה להקצות לטובת העניין סכומים גבוהים. חוסר ההסכמה אינו נוגע לשאלה אם צריך להעלות את שכרם של המורים, אלא כיצד יש לעשות זאת, לאילו מורים, ומה תהיה התמורה.
הסיבה שיפה בן־דויד החריפה את צעדי המחאה השבוע איננה קשורה לחוסר הסכמה של משרד האוצר להקצות כספים להגדלת שכר המורים, דרישה שהוא הסכים לה מזמן. העניין נעוץ במה שמשרד האוצר דורש ממנה בתמורה, והיא מצידה בכלל לא מוכנה לדון בו: אפשרות לפטר מורים לא מתאימים ולתגמל מורים מצוינים וכאלה שמבצעים תפקידים מיוחדים במערכת, ומתן עיקר תוספות השכר למורים הצעירים.
בן־דויד דורשת תוספת שכר שווה באחוזים לכלל המורים, תוספת שרק תשמר את הפער הקיים כיום בין מורים צעירים לוותיקים, שהוא בין הגבוהים במערב. בתשדירי הפרסום שלה טוענת בן־דויד ש"שכר המורים בישראל נמוך ב־35% ממדינות אחרות במערב", אבל שוכחת לציין שהנתון הזה נכון רק כשמשווים את שכרם של המורים הצעירים בישראל לאלה של עמיתיהם במערב. אם מסתכלים על שכר המורים הממוצע, או על שכרם של המורים הוותיקים, השכר שלהם קרוב לממוצע ה־OECD או גבוה ממנו.
מזכ"לית הסתדרות המורים יודעת את זה כמובן, אבל כמו שקרה בכל הסכם שכר בעשור האחרון, בתשדירים היא מדברת על שכרם הנמוך של המורים הצעירים, ובחדר המשא ומתן נלחמת כדי שדווקא הוותיקים יתוגמלו יותר. באגף הממונה על השכר במשרד האוצר מנסים לתקן את עיוותי השכר הללו ומתעקשים בכל פעם, מול כל ועדי העובדים, על תוספת שתגיע בעיקר לעובדים הצעירים. על כך בדיוק יוצא קצפה של בן־דויד.
בתשדירים בן־דויד מדברת על שכרם הנמוך של המורים הצעירים, אבל בחדר המו"מ נלחמת שדווקא הוותיקים יתוגמלו יותר
רבים מהמורים הצעירים לא מרגישים שבן־דויד מייצגת אותם. "הייצוג שלנו במערכת הוא ייצוג כפוי", אומר טל לוריא, מייסד קבוצת "מורים מובילים שינוי". "אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו מעוניינים להיות מיוצגים על ידי ארגוני המורים. היום שכר המורה נקבע במנותק מהאיכות והתפוקות שלו ומשביעות הרצון מהעבודה שלו. מורה גרוע ומורה איכותי יקבלו את אותו השכר. הדבר היחיד שמשפיע הוא הוותק".
לוריא הוא חלק מדור צעיר של עובדים, שאינם מעוניינים לחכות עשרים שנה כדי להגיע לוותק שיניב להם שכר סביר, שרוצים להשקיע ולהרוויח יותר בהתאמה, ושקביעות אינה שאיפה בעבורם. "שוק העבודה היום מתגמל באופן אישי את העובדים עצמם לפי שביעות הרצון והתפוקות שלהם, המורים הצעירים רואים את החברים שלהם בחוץ וצמאים גם הם לדבר הזה, אבל הם כפופים לארגוני עובדים דורסניים שלא מאפשרים את זה", אומר לוריא. "קביעות היא אחד המאפיינים ההרסניים ביותר למעמד המורה. למנהל צריכה להיות יכולת להיפטר ממורים גרועים".
יפה בן־דויד, לעומת זאת, היא שריד מעולם העבודה הישן שבו פיטורים הם מילה גסה, ותק הוא עקרון־על, ותוספות שכר מגיעות למורים בלי שום דרישות בתמורה. מבחינתה, מי הם הפקידים הצעירים והחצופים האלה שמעיזים לבוא בדרישות כדי לשפר את איכות ההוראה. בעולם של יפה בן־דויד, אם אתה לא מקבל מה שאתה רוצה אתה לא מנהל משא ומתן, אלא מפעיל כוח עד שאתה מקבל את מבוקשך. זו הסיבה שהיא החליטה להשבית את המערכת ימים ספורים לפני סוף שנת הלימודים והחריפה את השביתה גם לאחר ההודעה על פיזור הכנסת, כאשר נוצר ערפל באשר ליכולתה של הממשלה לחתום בכלל על הסכם שכר.
ברור לכל בר דעת שהסכם בסדר גודל כזה דורש התחייבות תקציבית משמעותית, שתחייב לא רק את הממשלה הנוכחית אלא גם את הממשלות הבאות. הסכם כזה לא יכול להיעשות על ידי ממשלת מעבר, בוודאי כשהדבר יכול להיתפס כ"שוחד בחירות" לציבור ענק של מורים, כדי לקבל את קולותיהם.
כל הגדלה של השכר בלי לדרוש בתמורה שינוי של מבנה ההעסקה, תהיה חסרת טעם. תקציבה של מערכת החינוך הוכפל בעשור האחרון, וחלק הארי של התוספת הלך להסכמי השכר עם המורים. תוספות התקציב הללו לא שיפרו את הישגי התלמידים, והם המשיכו לדשדש. אם אי אפשר למשוך כוחות איכותיים להוראה באמצעות שכר התחלתי גבוה ותגמול על מצוינות, ואי אפשר לפלוט מהמערכת מורים שאינם מתאימים לה – כל תוספת רק תשמר את המצב הקיים.
הטעויות והמחדלים אינם נחלתה הבלעדית של יפה בן־דויד. במשרד האוצר, כאמור, דחו את הדיונים על ההסכם עם המורים לשנת התקציב הבאה, וגם התמהמהו ולא קידמו את המשא ומתן בחודשים האחרונים; אם בשל היעדרו של תקציב מדינה, שלא מאפשר להם לדון בסכומים מפורשים, ואם מתוך רצון להגיע קודם להסכמות עם ההסתדרות הכללית, בגלל איזושהי תפיסה של היררכיה פנימית בדיונים. מה שבטוח הוא שלא "הפקידים החצופים" שיפה בן־דויד מלינה עליהם משלמים את המחיר על השביתה שהיא הכריזה עליה, אלא מיליוני תלמידים והוריהם.
מי שמבינה מצוין את העקרונות הללו היא שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא־ביטון. "הגם שרפורמות 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה' שיפרו משמעותית את שכר המורים, תנאיהם של המורים בישראל בשלבים הראשונים של הקריירה עדיין נמוכים מהממוצע במדינות ה־OECD", נכתב במצע החינוך של מפלגת תקווה חדשה. "מעבר לשכרם ההתחלתי הנמוך של המורים, פערי השכר בין המורים הצעירים והוותיקים בישראל הם מהגבוהים במערב, פי 2.5 בממוצע".
למפלגת תקווה חדשה היו גם פתרונות: העלאת רף הכניסה להוראה, העלאת שכרם של המורים המתחילים, שיפור הכשרתם של מורים מתחילים והפיתוח הפדגוגי שלהם, וגם תגמול דיפרנציאלי: "מורים יתוגמלו ויקודמו לא על בסיס ותק והשכלה בלבד אלא גם על בסיס הערכה של הנהלת בית הספר למורים אשר קידמו את תלמידיהם והפגינו מצוינות אישית ומקצועית".
רעיונות מצוינים, אלא שהם נעדרים כליל מהדרישות של שרת החינוך במשא ומתן הנוכחי. הגיבוי שלה להסתדרות המורים הוא מוחלט, ומבחינתה המחיר שהתלמידים והוריהם משלמים הוא ראוי וסביר. אותה שרת חינוך שהתעקשה בלב המגפה שאסור שתלמידים יפסידו יום לימודים אחד, ושאסור להם להחמיץ אפילו שעת לימודים כדי להתחסן – מקבלת בשמחה ובאהבה שיבוש של הלימודים הסדירים, כולל מסיבות הסיום והטיולים השנתיים של התלמידים הצעירים ביותר.
בזמן ששר האוצר אביגדור ליברמן גיבש במהירות, בשיתוף מרכז השלטון המקומי, פתרון להורים ולילדים בדמות הקדמת בית הספר של החופש הגדול, והפעלת מסגרות לילדים באמצעות הסייעות ועובדות הצהרונים, שרת החינוך סירבה אפילו להגיש צווי מניעה נגד השביתה של הסתדרות המורים. במקום זאת היא פרסמה בכל מקום הודעות תמיכה בהסתדרות המורים, והלכה לרקוד בחתונת בנה של בן־דויד.
מזכ"לית הסתדרות המורים רגילה לגישה של שביתות כוחניות כדי להכניע את הפוליטיקאים, אבל הפעם עומד מולה שר אוצר נחוש שמתעקש לתת תוספות רק תמורת שינויים במבנה העסקת המורים, והתאמת לוח החופשות. כשבן־דויד הכריזה על שביתה היא קוממה עליה את ההורים – שעד אז תמכו במידה רבה במאבקה – והביאה את ליברמן ואת הרשויות המקומיות למצוא "מסלולים עוקפי יפה". בן־דויד צריכה להבין שהזמנים השתנו, ושאין יותר סובלנות לוועדי עובדים המשתמשים בשביתה כדי לקבל הכול ולא לתת כלום בתמורה. כעת עדיין יושבים מולה שרת חינוך אוהדת ושר אוצר שמוכן לפתוח את הארנק; בהמשך היא לא תקבל תנאים טובים יותר.
ייתכן שההבנה הזאת תחלחל מאוחר מדי. הסמכות של ממשלת מעבר לחתום על הסכם כזה היא עמומה, והנושא יגיע בסופו של דבר לפתחה של היועצת המשפטית לממשלה שתידרש להכריע בעניין. אם לא יגובש הסכם בתקופה הקרובה, ואם הוא לא יהיה הסכם ראוי והוגן – כדאי לחשוב מעכשיו על פתרונות לפתיחת שנת הלימודים הבאה, שמן הסתם תתחיל בשביתה.
