בתור לקייאקים לפני שלוש שנים, תרגלנו עם עובדיה חזרה גנרלית. שיזכור כשיפנו אליו, לומר שהוא כבר בן חמש. זו הייתה הפעם הראשונה ששבנו לשוט בקייאקים זה הרבה זמן. בניהו עוד לא היה בן שנתיים. אחוז בזרועותיי המזיעות, צפינו אז שנינו בשאר הילדים ואושי עולים על הסירות שמחים וצוהלים, ונסענו להמתין להם בנקודת הסיום.
אני זוכרת שהזמן עבר לאט והיה חם מאוד. ידעתי שהם נהנים וקברתי עמוק בתיק האחריות האמהית את הקנאה והרצון העז לקפוץ למים להתרענן קצת. אכלתי עם בניהו ארטיק ענבים ויצאנו לחכות ליד המדרגות בסוף המסלול.
כשהם הגיעו, הם עלו אליי בריצה, ספוגים במים. “אמא, אמא, את לא מאמינה את מי ראינו!". צעקות התרגשות כאלה לא ציפיתי לקבל. “נתקלנו בקיאק, והתחלנו לדבר איתם. היה שם זוג עם שלושה ילדים והם שאלנו אותנו מאיפה אנחנו. ענינו שמחוות־גלעד ואז הוא שאל אם אנחנו מכירים את הרב רזיאל שבח. מיד ענינו שהוא אבא שלנו“, הם סיפרו. אושי המשיכה: “הוא הסתכל על עובדיה ועל כולנו, ונראה שהוא עומד לבכות. הוא חיבק את עובדיה וסיפר שהוא מי שפיקד על חיסול המחבל שרצח את רזיאל“.
היא סיימה לספר ואני רצתי מהר לעבר המדרגות שבסוף המסלול, סוקרת את הסירות הקטנות המגיעות, מצפה לראות. “איך הוא נראה? הוא עבר פה?“, תחקרתי אותם, ובמשך כרבע שעה פשוט עמדנו שקטים, בוהים ביוצאים מהמים.
עד שהתייאשנו.
בשנים שלאחר מכן המשכתי לחפש אותו ללא קצה חוט, והסיפור הפך לאגדה בבית.
חייל ויראלי
אני ארגנתי את טקס ערב יום הזיכרון השנה בחוות־גלעד. קצת צפוי, קצת קיטשי, אבל ככה זה פה בחווה: התפקיד עובר בתורנות בין כל מי שהעניין נוגע לו. כשהגעתי לאנדרטה של רזיאל, על הכביש לא רחוק מהחווה, פגשתי קבוצת חיילים שעמדו שם כדי לאבטח את התושבים בזמן הטקס. “חייל“, קראתי לעבר אחד מהם, “תוכל בבקשה להוריד את הדגל לחצי התורן לפני הצפירה?“. טיפה התביישתי באווירת ה"שכונה" הבלתי מאורגנת שיש כאן ביישוב. גם מי שמוריד את הדגל הוא חייל מזדמן. הוא כמובן התייחס לתפקיד ברצינות, הוריד בזמן הנכון את הדגל בזהירות לחצי התורן, הצדיע עם גב זקוף ונשאר עומד שם.
לא הפסקתי לצעוק ולבכות. סוף־סוף האגדה המרגשת מקבלת קצה חוט, ואולי בקרוב ייסגר גם המעגל הזה
במהלך כל הטקס שאר החיילים עמדו קרוב לכביש, כדי לוודא שהטקס עובר בשלום ושאין סכנות בטיחותיות או ביטחוניות. מפספסים כך במשהו את אווירת הקדושה של הערב, בגלל התפקיד המחייב.
למחרת, כמה דקות אחרי הצפירה, קיבלתי תמונה מחבר מהיישוב, שעמד בעת הצפירה בקרבת הקבר של רזיאל. ראו בה חייל מחטיבת כפיר, עומד קרוב לרזיאל ומצדיע במשך כל הצפירה.
“אני לא יודעת מי אתה, חייל שעמד ליד הקבר של בעלי בצפירה“, כתבתי ברשתות החברתיות, “אבל אני אוהבת אותך“. התמונה הופצה והפכה ויראלית, וכך קיבלתי את מספר הטלפון של החייל. כשהתקשרתי, הוא הסביר שבטקס ליד האנדרטה הוא הרגיש פספוס, ואמר לעצמו שבצפירה בבוקר הוא יעמוד ליד הקבר של רזיאל. הודיתי לו מאוד ושיתפתי בהתרגשותי, וכך נגמרה השיחה.
שעה לפני יום העצמאות קיבלתי טלפון. “שלום, קוראים לי שרון, אני המח“ט של החייל שאת תמונתו פרסמת הבוקר“, הוא אמר. “יש לי סיפור לספר לך. לפני ארבע שנים, אחרי תקופה אינטנסיבית בצבא יצאתי לחופשה עם המשפחה. באחד הימים יצאנו לשוט בקיאקים, ושם נתקלנו במשפחה שלך…“
כל הסיפור כולו
הוא לא הצליח לסיים. מאותו הרגע לא הפסקתי לצעוק ולבכות. סוף־סוף האגדה המרגשת מקבלת קצה חוט, ואולי בקרוב ייסגר גם המעגל הזה. הוא ניסה להמשיך לדבר, אני המשכתי לצעוק, ולבסוף סיכמנו שנמשיך להיות בקשר ושהוא יגיע לבקר.
בשבוע שעבר זכיתי, יחד עם ההורים של רזיאל, לארח בביתי את מח“ט כפיר, אל“מ שרון אלטיט ואת אל“מ עברי אלבז, מפקד חטיבת הנגב. שניהם פיקדו יחד על חיסול המחבל לפני ארבע שנים וחצי בג‘נין. עם ברק בעיניים והמון התרגשות, הם התיישבו וסיפרו את כל מאורעות החודש ההוא, מרגע הרצח של רזיאל ועד שחוסל המחבל הארור שרצח אותו.
הם סיפרו על המוטיבציה הבלתי נגמרת של כל השותפים למבצע, על השבתות שסגרו כולם בצבא בלי למצמץ או להתלונן, על הנכונות של כולם להיות נוכחים במלוא המרץ, עד שהמבצע יסתיים. הם תיארו את הפעולות שעשו, ואת האש בעיניים של כל חייל וחייל בזירה, ודיברו על התמונה של רזיאל וההקלטה שלו מרגעיו האחרונים, שרק דרבנו אותם להמשיך ולחפש. הם גם שיתפו בהקלה הגדולה כשהמבצע בסופו של דבר הסתיים. ואנחנו הקשבנו לכל מילה.
לפני שהם עזבו הם נתנו לילדים מתנות קטנות, כאלה שרק לוחמים יכולים לתת. נרגשים, שוב נפעמנו לגלות איך רזיאל, גם לאחר מותו, ואולי אפילו יותר מבחייו, עדיין פועם וחי בליבותיהם של אנשים רבים. אפילו כאלה שהוא בכלל לא הכיר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
