הסיכוי להצלחה נותר קלוש, אך גם השבוע לא ויתרו במחנה השמאל על התקווה לחוקק בהליך בזק את החוק שימנע את הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים. כל מי שזעקו מרה על כוונת אנשי הליכוד לחוקק באופן פרסונלי את החוק הצרפתי, מדברים היום בריש גלי, בלי למצמץ ובלי להתבייש, על "חוק הנאשם". לא כל נאשם בפלילים טורד את מנוחתם, אלא נאשם אחד, יחיד ומיוחד: בנימין נתניהו. למען חסימתו הם מוכנים להשליך לפח כל נורמה, ולחוקק חוק המנוגד באופן חזיתי לכל היגיון דמוקרטי. בשנאה עיוורת המקלקלת את השורה הם מציבים סכנה אמיתית לדמוקרטיה.
כל הגבלה על הזכות לבחור ולהיבחר מכרסמת בדמוקרטיה. התהליך העולמי של הפיכת הזכות לבחור ולהיבחר לאוניברסלית היה ארוך וקשה בכל הדמוקרטיות הוותיקות. בעלי אינטרסים הניחו מוקשים שונים ומשונים בדרך שהובילה אליו, וכל כרסום בזכות הזו הוא בעל פוטנציאל הרסני, פתח להגבלות נוספות על הזכות לבחור והזכות להיבחר, שיקודמו בידי קבוצות אינטרס. לכן חשוב להקפיד לתחום את המגבלה הזאת למקרים קיצוניים. הרחבת האיסור להיבחר ממורשעים בפלילים למי שהואשמו בפלילים היא צעד בעייתי ביותר, שהמשכו המתבקש למנוע הרכבת ממשלה גם מחשודים בפלילים, ואולי גם מאנשים שהוגשה נגדם תלונה, או ממי שהורשעו בדין משמעתי.
מעבר לבעיה העקרונית, גם בהיבט המעשי זו הצעה מסוכנת. היא נותנת בידי פקיד, בכיר וחשוב ככל שיהיה, את היכולת לסכל התמודדות פוליטית. מן המפורסמות שאינן זקוקות לראיה היא שאין אדם שאין לו זהות פוליטית. גם מי שבוחר לא להחצין את עמדותיו אינו נטול עמדות פוליטיות ואינו חף בהכרח מאינטרסים פוליטיים. העובדה שמאן דהוא התמנה לתפקיד חשוב בזרועות האכיפה של המדינה אינה משילה מעליו באחת את זהותו ואת הדעות שהביא עמו מהבית. טכנוקרטים גמורים יש רק באגדות. מנגד, לא קיים כל מנגנון שימנע ניצול לרעה של הסמכות שמבקשים יוזמי ההצעה להפקיד בידי היועמ"ש. איש גם אינו יכול לשלול את האפשרות שבעתיד יהיה פה ראש ממשלה חזק, כזה שישלוט למעשה ביועץ המשפטי לממשלה. במקרה כזה עלול החוק, שנועד לכאורה לנקות את המערכת הפוליטית, לשמש כלי בידי פוליטיקאים לחסום יריבים מהתמודדות נגדם.
האפשרות של שימוש במערכת המשפט נגד יריבים פוליטיים אינה בגדר סיפורי אגדות. בימים אלו ממש דברים כאלו מתרחשים גם במדינות שמשטרן לכאורה דמוקרטי. לא לחינם הגבלה כזו על נאשם בפלילים אינה מוכרת באף אחת מהדמוקרטיות המערביות שאנחנו רוצים להידמות להן. גם ועדת ונציה שעל יד מועצת אירופה, שהוקמה כדי לסייע למדינות שקמו עם קריסת בריה"מ לעצב מחדש את חוקותיהן, המליצה לא לכלול בהן הגבלה על בחירת נאשמים. מה שנראה על פניו כמו הגנה על ממשל תקין ומאבק בשחיתות, עשוי להפוך בקלות לפתח להשחתה גדולה פי כמה. לכן ראוי להיזהר מאוד מהגבלת זכויות דמוקרטיות בסיסיות בשם הדמוקרטיה, קל וחומר כשהניסיון לקדם בכוחנות את המהלך נעשה ברגע הכניסה למערכת בחירות.
הניסוי שבאמת כשל
נפתלי בנט צדק. ערב הבחירות הקודמות הסביר לנו ראש הממשלה העומד לפנות בקרוב את כיסאו שלא תיתכן כהונה של ראש ממשלה העומד בראש מפלגה שקיבלה עשרה מנדטים או פחות. נכון, אמר אז בנט, טכנית החוק מאפשר מצב כזה, אך כהונה כזו היא מעשה "לא דמוקרטי". בשיחות לא פומביות הוסיף אז שהדבר גם אינו מעשי: "ראש ממשלה עם כל כך מעט מנדטים לא יהיה מסוגל למשול ולנהל קואליציה יציבה".
ואכן, הממשלה ה־36 של ישראל, ממשלת בנט־לפיד, הייתה ניסוי משטרי מרתק, שיילמד בעתיד בחוגים למדעי המדינה בארץ ובעולם. אך המסקנה בסופה של שנה עתירת משברים ותהפוכות היא חד־משמעית: הניסוי כשל. אי אפשר לקיים, ודאי במדינת ישראל, קואליציה יציבה ללא מפלגת שלטון גדולה.
אומנם החוק היבש אינו קובע דבר באשר לזהות חבר הכנסת העומד בראש הממשלה. חוק יסוד הממשלה קובע אך זאת: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הא ותו לא. לכאורה אין אפילו חובה להטיל את הרכבת הממשלה על ראש מפלגה. די בכך שמי שמוטלת עליו המשימה הוא חבר הכנסת, ובוודאי אין חובה שיהיה זה ראש המפלגה הגדולה ביותר, או אחת משתי המפלגות הגדולות ביותר.
אף על פי כן, עד להשבעת הממשלה ה־36 היה ברור שכדי לקיים ממשלה יציבה נדרש מה שמכונה בדיני חברות "גרעין שליטה יציב". בנט ולפיד ניסו, בניגוד להבטחת בנט לפני הבחירות, לעשות את הבלתי ייאמן ולהקים ממשלה יציבה ללא גרעין שליטה. ממשלה שחוסנה יתבסס על הרצון הטוב של כל השותפות. קואליציה שהתנגדותה המשותפת לבנימין נתניהו תהיה דבק שיאחה את כלל מרכיביה. זה לא עבד.
הזרז הישיר לפירוק הממשלה ופיזור הכנסת היה ללא ספק פרישתה מהקואליציה בערב פסח של ח"כ עידית סילמן. הקרדיט המלא מגיע לה, לטוב ולרע. אך את הקרקע הנוחה להתפורר הניח המבנה הלא נורמלי של הממשלה: ראשית ממשלת חילופים דו־מוקדית, ושנית ממשלה שראשה הוא החלש ביותר בתולדות מדינת ישראל. למעשה, בנט ניהל רק את הנושאים שנמצאים תחת סמכותו הישירה על פי חוק ונוהג, כאילו היה שר במשרד ראש הממשלה. בכל הקשור להתנהלותם של משרדים אחרים או של הממשלה כולה, בנט היה כמעט בלתי רלוונטי.
בהיעדר גרעין שליטה יציב, הממשלה פשוט לא תפקדה כגוף אחד. לא היה מי שיקרא שרים לסדר, ולא היה מי שיתווך ויכריע במחלוקות בין משרדים. השנה הזאת הוכיחה לנו שכאשר ראש הממשלה חלש – חלשה הממשלה כולה. בנט צדק: הניסוי של הקמת ממשלה שאינה מבוססת על מפלגת שלטון גדולה כשל כישלון חרוץ.
החטא ועונשו
לפני כשנה וחצי, בחלוף התאריך האחרון בהחלט להעברת תקציב 2020, הסתובבו בכירי הליכוד במסדרונות הכנסת כשעל פניהם מרוחים חיוכים. "הצלחנו לעקוץ את גנץ", הם קרצו ללא מילים. בחסות פרצה שנמצאה בחוק ממשלת החילופים, אכן הצליחו נתניהו ואנשיו למנוע מבני גנץ את ראשות הממשלה, למרות סיכום מפורש וברור. ההישג הזה נתפס בעיניהם כניצחון, אף שכל כולו היה מבוסס על הפרת ההבטחה של נתניהו לגנץ, בתמורה להפרת הבטחתו של גנץ לבוחריו כדי לאפשר הקמת ממשלה עם נתניהו.
והנה, כעבור שנה וחצי הגיע זמן פירעונו של החשבון. לכאורה גנץ היה עשוי להיות השותף האידיאלי לאנשי הליכוד בהקמת ממשלה חלופית במקום הליכה לבחירות. אין לו שום דבר להרוויח ממערכת בחירות דווקא כעת, והוא היה עשוי להתפתות בקלות להצעה לשבת זמנית בכס ראש הממשלה. אך גנץ של 2022 אינו גנץ של ראשית 2020. גנץ החדש פגוע ומצולק ממה שעשה לו נתניהו, ואינו מסוגל לתת בו בדל אמון. גם אם הסכם שינוסח בין השניים יעוגן בחקיקה, גנץ תמיד יחשוש שנתניהו ימצא את הפרצה. וכך הפך הניצחון מלפני שנה וחצי למפלה, והזכיר לכולנו שהפרת הסכמים היא בלתי מוסרית, אך לא פחות מכך – לא חכמה.
