אילו שני הצדדים במשחק הפוליטי המעיק שלפנינו היו דוברי אמת, יכולנו כבר להכריז ביושר שלא הייתה כאן ממשלת שינוי. בואו נעשה ניסיון קטן: הנמיכו את רעשי הרקע – את הציוצים הנבזיים, ה"נוכל" וה"קואליציה של תומכי טרור", האיבה של הביביסטים לבנט, השנאה של הבנטיסטים לנתניהו והלעג המשותף לכולם כלפי ניר אורבך – הַשקיטו את כל אלה ותמצאו מציאות ישראלית שלא השתנתה במאומה כתוצאה מהחילופים בלשכת ראש הממשלה.
לחיוב ולשלילה, חברי הממשלה הזאת לא לקחו את המדינה למקום אחר מזה שהייתה בו קודם. על אף ההצהרות של נפתלי בנט, המדיניות מול עזה נותרה כשהייתה: ירי רקטות לשטח ישראל נענה בתגובה נקודתית, לעיתים רפה יותר ולעיתים פחות, ובכל מקרה הקו הזהיר יחסית שהכתיב קודמו, נשמר. כך גם בשאר התחומים: הממשלה הזו לא התכוונה להביא לפריצת דרך מדינית מול הפלסטינים, ואכן לא עשתה זאת. הסטטוס־קוו במערכת המשפט נותר על כנו, ואם היה שינוי הוא קשור לפעולות נקודתיות של שרים ספציפיים ולאו דווקא לאיזו פנייה חדה שמגיעה מהקודקוד.
חברי הממשלה הזו לא עשו בהכרח עבודה טובה או רעה מקודמיהם. כותב שורות אלה מרוצה למשל מהפעילות שהחלה במשרדי הדתות והתקשורת, אבל מרוצה פחות מהמדיניות במשרד האוצר, שם הממשלה הנוכחית הרחיקה לכת ימינה ביחס למשרד האוצר של ישראל כץ.
אבל לא בגלל אלה אנחנו צועדים כעת לבחירות, נכון? פיזור הכנסת בא על רקע הקמפיין שקנה לו אחיזה כאילו קמה כאן ממשלה שנשלטת בידי אויבי ישראל ומסכנת את עתיד המפעל הציוני, לא פחות. קראתי אינספור טורי דעה ופוסטים, הקשבתי לאינספור נאומים וראיונות, ולא מצאתי טיעון סביר אחד שיצדיק את הדרמה. כזה שאינו מעוגן בהצהרות פופוליסטיות שהיו יכולות להיכתב ערב הקמת הממשלה, אלא מראה צעדים בשטח במלאת שנה ליסוד הקואליציה.
השבוע, ברשת ב', עקיבא נוביק ואני שאלנו על כך את אחד הפוליטיקאים ההגונים והענייניים בכנסת, ח"כ משה ארבל מש"ס. אחרי ההצהרות על כך שזו ממשלה רעה ומסוכנת, ח"כ ארבל הסכים להידרש לפרטים.
הוא הסביר כך: "מאות מיליוני שקלים זורמים כעת בעקבות הסכם סחטנות של מפלגה עם ארבעה מנדטים לרשויות מקומיות במגזר הערבי. אגף התקציבים דורש שהכסף יגיע לגופים שיבצעו בקרה ופיקוח, ואילו רע"ם דורשת שהכסף יגיע ישירות לרשויות". ומה הצרה הגדולה עם זה? ח"כ ארבל טען כי "רשויות מקומיות ערביות בישראל, בסוף שנה שבה יש עודף תקציבי, שולחות אנשים להגיש תביעות סרק של נזיקין נגד הרשות המקומית; הרשות המקומית אינה מגיבה לתביעה וכך אזרחים רבים המקורבים לראש העיר מוציאים סכומי עתק מהרשויות".
זהו? סכנת תביעות נזיקין? זה מה שמצדיק את ההפגנות רוויות היצרים, את הטינופים ברשתות החברתיות ואת הירידה לחייהם של חברי הקואליציה?
אני שומע תסכול בקרב מובילי דעה בימין מכך שיש בכנסת רוב שמתנגד למדינה פלסטינית ולחלוקת הארץ, אך הדבר לא משתקף באופי הממשלה, בטח לא באופיו של מי שיעמוד בראשות ממשלת המעבר. התסכול הזה משול לאזרח בעל עיניים חומות, שרואה שיש רוב בכנסת לבעלי עיניים חומות ומתוסכל מכך שלראש הממשלה יש עיניים כחולות.
צבע העיניים כמוהו כדעתם על חלוקת הארץ; שני העניינים האלה הם כבר מזמן לא מה שמפלג את החברה הישראלית. השסע הוא בין אנשים שנלחמים על כך שהמדינה הזו תתקיים לפי השקפת עולמם, ובין אנשים שנלחמים על כך שתתקיים כאן מדינה. כלומר, תתקיים ממש. עם תקציב והחלטות ממשלה וחקיקת חוקים ותקנות, ולא תעצור בכל כמה חודשים לטובת בחירות.
אבל את האנשים שרואים בעצמם אידיאולוגים גדולים כל הדבר הזה לא מעניין. נתקע את הראש בקיר שוב ושוב בסבבי בחירות עקרים, עד שהקיר יישבר או הראש יישבר.
