פיזור הכנסת היה ידוע מראש, אבל הכרוניקה שלו הפתיעה את המערכת הפוליטית. בנט, שהיה נחוש להיאבק על ממשלתו עד ליום האחרון, נשבר בשני שלבים. ה"קנאק" הראשון, כפי שהגדיר זאת בשיחה פרטית השבוע, היה שיחתו עם היועמ"שית עו"ד גלי בהרב־מיארה ביום שישי לפני שבוע. מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר ניסה להבין ממנה מהי המשמעות המעשית של פקיעת תקנות יו"ש. היא הציעה פתרונות זמניים שימנעו שחרור מיידי של מחבלים מהכלא, אבל התמונה הכללית הייתה כאוס. בנט הבין שיש לו לכל היותר שבועיים, ושכבר לא יזכה לארח את ביידן באמצע החודש הבא.
הקנאק השני היה שיחת טלפון קשה עם ניר אורבך ביום שני בבוקר. אורבך הבהיר שיתמוך בפיזור הכנסת בשבוע הבא; בנט חשד שהוא שקל לתמוך בכך כבר ביום רביעי השבוע. במקום להתבזות כמי שממשלתו הופלה, הוא החליט ליזום ולהפתיע. הלו"ז בלשכת ראש הממשלה נמשך כרגיל, כולל תדרוך של הכתבים המדיניים בענייני טורקיה, ורק לקראת חמש בערב הוא נפגש עם לפיד ועדכן אותו שייכנס ללשכה בתוך שבוע.
את חברי מפלגתו, ובעיקר את שקד שבמרוקו, הוא עדכן זמן קצר לפני שבישר על המהלך לראשי מפלגות הקואליציה שנכנסו לחדרו בכנסת, מנסים לחמוק מעיני העיתונאים שלא חשדו בכלום. מלבד ניצן הורוביץ, שניסה לברר אם יש עוד משהו שאפשר לעשות כדי למנוע את הפירוק, האחרים הפנימו מהר. לא היו הכחשה, כעס או מיקוח. רק דיכאון והשלמה.
הנאום שנשא בנט בערב, כשהציג את העברת השלטון ללפיד, אינו ראשיתו של הקמפיין אלא מסגור הכהונה בדיעבד, ועיצוב מורשתו הקצרה כראש הממשלה. הביקורת על אופן הקמת הממשלה ועל הרכבה טשטשו את היכולת לבחון את ביצועי הממשלה, אבל אולי אחרי נפילתה אפשר לבחון את הישגיה באופן מיושב יותר.
טענות האופוזיציה מימין עסקו בשאלת כשרות כהונתו של בנט ומה שעשה בדרך לכיסא. בכך נדרסה רשימת הישגים נאה: הממשלה העבירה תקציב, הפסיקה את מדיניות סגרי הקורונה והורידה את הגירעון ואת האבטלה לרמות אפסיות. תחזיות האימה שהוטחו בה מימין לא התגשמו: קונסוליה אמריקנית לא נפתחה במזרח ירושלים, הסכם גרעין רע לא נחתם עם האיראנים. פעולות אחרות במערכה מול טהרן, לפי פרסומים זרים, דווקא כן התרחשו. מזוודות הדולרים לחמאס נעצרו, ובכל זאת נרשמה השנה השקטה ביותר בגבול עזה. כל אלו לא עמדו לבנט. הוא קיווה שעם התפקיד יבוא המעמד, אבל מי שמינה את עצמו ליו"ר ועדה קרואה למדינה בהפרעה לא הצליח לשבור את המחסום ולהעביר את ציבור בוחריו את התהליך המחשבתי שעבר בעצמו.
והיו גם כישלונות: ההתבצרות המוזרה במעון ברעננה, חשיפת המימון הממלכתי המביך של משלוחי המזון לשם, וכמובן גל הטרור הרצחני שהתחולל פה סביב הרמדאן. גינוייו של מנסור עבאס לא הועילו מול התחושה הקשה בציבור על עצם שותפותה של מפלגה ערבית בשלטון בימי דמים שכאלה. עם כל הכבוד לחמץ ולענייני דת ומדינה, זה מה ששבר את עידית סילמן ובהמשך את אורבך. ההזנחה הפוליטית של מחנהו ושל מפלגתו הייתה טעות קשה נוספת. בנט התאהב באוויר הדליל של הפסגות המדיניות, ולא תחזק כראוי את מפלגתו. כל מדינאי־על צריך להיות גם פוליטיקאי קטן כדי לשרוד.
בגיל חמישים, בנט חבר במועדון המצומצם במיוחד של ראשי הממשלה לשעבר שעודם בחיים, והוא צעיר מספיק לקחת פסק זמן שיאפשר לחלק מהישראלים להתגעגע אליו לפני שינסה לחזור. במחנה הפוליטי שהוא צמח בו רבים נוטרים לו טינה עמוקה על הפרת הבטחות הבחירות, אבל במחנה הנגדי הוא מוערך. בקרב חלק מהשחקנים שיפגוש אם ינסה לשוב ללשכת ראש הממשלה הוא זוכה לאמון רב. זהו נכס חשוב, שהיעדרו מנע מנתניהו את היכולת להרכיב ממשלה בארבעת הניסיונות האחרונים. עם זאת, הוא יוצא מהלשכה כשהסקרים חוזים לו תמונת מנדטים קרובה לאחוז החסימה. עכשיו ייאלץ להרוויח מחדש בעבודה קשה ובעמל את מה שטעם בשנה האחרונה באמצעות מינוף פוליטי. כדאי לו ללמוד ממי שיחליף אותו בלשכה.
יאיר לפיד ייכנס השבוע ללשכת ראש ממשלת המעבר ויכה את כל תחזיות מספידיו. אמרו שאינו יכול, שאולי אינו רוצה, שתקרת זכוכית מחוסמת ניצבת בינו ובין התפקיד. אבל את הדרך לשם הוא חצב בסבלנות ובהתמדה. זה לא האיש שהעריך בזחיחות, מיד בתום מערכת הבחירות הראשונה שלו, שייבחר בקלות לראשות הממשלה. 19 המנדטים שקיבל אז היו "כסף קל", מענק חתימה נדיב מהציבור על הכניסה לפוליטיקה. מאז הוא נדרש לעבוד קשה כדי להרוויח אותם מחדש. לפיד בנה מפלגה, צוות, לשכה, מנגנון ובסיס מוצק – כל הדברים שבנט דילג עליהם.
הוא גם ניסה לתקן טעויות: חתר בעקשנות לפיוס עם החרדים, ויתר לגנץ על הבכורה בכחול לבן, נזהר במערכה האחרונה מקניבליזם פנים־גושי וויתר לבנט על חלקה הראשון של הרוטציה. זה השתלם. בשום מסלול אחר, ולו בשל הדמוגרפיה הישראלית, לפיד לא היה זוכה להיכנס ללשכת ראש הממשלה. רק הקרע בימין והסבלנות של לפיד אפשרו לו, למרות הבוז בשמאל־מרכז, להיות הראשון מאז אהוד אולמרט שנכנס ללשכת ראש הממשלה מהמחנה הזה.
מהפך נרשם בכנסת: הקואליציה שניסתה להתקיים ללא רוב דוהרת לפיזור הכנסת, והאופוזיציה שחיפשה במשך חודשים את העריקים שיתמכו בהפלת הממשלה מנסה פתאום להרוויח זמן כדי לקדם ממשלה חליפית בכנסת הנוכחית. המגעים למניעת בחירות חמישיות מתנהלים בציר בני־ברק־מרקש. איילת שקד ומשה גפני מתבוננים בבעתה בכנסת הצועדת לפיזורה, בפעם הרביעית בתוך שלוש שנים. הם מנסים לשכנע את כולם להתעשת. הסיכויים נמוכים מאוד, אבל אם תהיה התפתחות בסוף השבוע הזה, בטרם תפוזר הכנסת בקריאה שנייה ושלישית ביום שני, היא תגיע מגדעון סער.
בניגוד להכחשות, יו"ר תקווה חדשה ניהל מגעים מתקדמים עם הליכוד, אך הם נתקעו תמיד בקיר האי אמון: מה ימנע מנתניהו לכונן ממשלה חלופית ואז לדהור לבחירות מלשכת ראש הממשלה, בניסיון להשיג 61 שיאפשרו לו רפורמות במערכת המשפט, אולי גם כאלו הנוגעות למשפטו שלו? סער דרש לחוקק מנגנון חילופים זהה לזה שנחתם בין בנט ללפיד, שיהפוך אותו לראש הממשלה בכל מקרה של פיזור הכנסת בטרם זמנה. נתניהו סירב וטען שזה יעודד את סער עצמו לפרק את הממשלה. הצעת פשרה מוזרה, שנדחתה, הייתה שח"כ אלמוני מש"ס יקבל את התפקיד. הוא אינו יודע על כך.
האינטרס של שקד במניעת פיזור הכנסת ברור: עתידה הפוליטי מונח על הכף. בנט עשוי לא להתמודד, ובתרחיש כזה ספק אם תרצה ותוכל להוביל את ימינה לבד, אל מול אחוז החסימה. גם חבירה לסער או לליברמן אינה מעשית, כי שקד לא מעוניינת להשתלב במפלגה שתניף את הדגל הרל"ביסטי. במקרה כזה מתן כהנא יזכה מההפקר: אם שקד תפרוש בעקבות בנט, הוא יקבל את המפלגה ויוכל לחבור לכל מי שיבחר – לפיד, ליברמן, סער ואולי גם גנץ ישמחו מאוד לצרף אותו.
אבל לא רק שקד זקוקה לממשלה חלופית שתחסוך ממנה את הדילמה: לכל מנהיגי האופוזיציה יש אינטרס זהה. בליל ההודעה על ההחלטה לפזר את הכנסת התכנסו גפני, דרעי וסמוטריץ'. יו"ר יהדות התורה הצביע על הסכנה האלקטורלית שמציבה עוצמה יהודית של בן־גביר. ממשלה חלופית שתצנן את הסחף המסתמן היא אינטרס מובהק שלנו, הרצה להם. סמוטריץ' ודרעי היו נוחים להשתכנע. החשש גרם להם לשלוף את ההצעה המאובקת לבחירות ישירות לראשות הממשלה. עם איזו קואליציה יתפקד ראש הממשלה הזה? גפני יתרץ קושיות.
גם לנתניהו עדיפה ממשלה חלופית על פני בחירות, לפחות בשלב הראשון. יש פער ניכר בין הביטחון העצמי שהוא מפגין ביכולתו להגיע ל־61 ובין ההערכות שנשמעות בישיבות של ראשי הגוש. בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם במקרה של אי הכרעה יישאר לפיד בלשכת ראש הממשלה עד הבחירות הבאות. נתניהו מבין שאם הוא לא זוכה לרוב ברור בקלפיות אחרי שנה באופוזיציה, מול ממשלה שהוא תיאר כקץ הציונות, גפני לא ילך אחריו. האיום הושמע בעבר, אבל הפעם נתניהו נוטה להשתכנע.
