וולודימיר זלנסקי היה בעבר קומיקאי מוכשר. הסדרה שהוא גילם בה את דמותו של נשיא אוקראינה הקנתה לו פופולריות שהובילה לבחירתו לנשיאות. יאיר לפיד הגיע לפוליטיקה אחרי שצבר פופולריות בישראל כמגיש טלוויזיה וכותב מוכשר. ההשוואה בין שני האישים מעוררת חששות.
זלנסקי, שבמבחן התוצאה מוביל את אוקראינה לאסון, היה חייב להיות ער להיסטוריה, למתחים, לשנאות, ובעיקר לכך שרוסיה רואה באוקראינה את ערש מולדתה. היה עליו לזכור את הבטחות המערב לרוסיה לאחר התפרקות בריה"מ, שלא להרחיב את נאט"ו מזרחה. הוא היה אמור לדעת שהצטרפות אוקראינה לברית נאט"ו מעוררת חרדות עמוקים ברוסיה, למודת הפלישות ממערב החל במאה ה־16 וכלה במלחמות העולם של המאה שעברה, ולהתחשב בנתון הגיאוגרפי הרגיש שהמרחק בין אוקראינה למוסקבה הוא כ־500 קילומטרים בלבד.
זלנסקי היה חייב גם לשנן את תמרור האזהרה של המדינאי הבולט בשירות קיסר אוסטריה־הונגריה בתחילת המאה ה־19, הנסיך קלמנס מטרניך, "היזהרו מהדוב הרוסי", וכן את צוואתו מסוף המאה ההיא של הקנצלר אוטו פון ביסמרק, הגאון המדיני שאיחד את גרמניה: "לעולם אסור לגרמניה להילחם נגד רוסיה". הגרמנים טעו בעבר ונלחמו ברוסים פיזית, וכעת הם מנהלים מסע כיבוש תרבותי וכלכלי באמצעות האיחוד האירופי.
בדיוק למוקד ההתנגשות הזו הכניס זלנסקי את ארצו. הוא ראה את הקריסה המבישה של ביידן באפגניסטן ואת התבוסתנות האמריקנית והאירופית מול הנאציזם האיראני, והתעלם מהמשמעות של שבע שנות היערכות רוסית להתגוננות מפני עיצומים כלכליים מערביים. פוטין הפיק לקחים מהעימות הקודם סביב קרים, זלנסקי לא.
לנו נראית רשימת העובדות הזו כשיעור היסטוריה משעמם מבית הספר התיכון, אך בשביל מדינה מזרח אירופית אלה חוקי החיים. במקום להרגיע, זלנסקי מתח את החבל מול הדוב הרוסי, בשעה שהיה עליו להבין שרוסיה תתייחס אל הבעיה כאל הזדמנות להשיב לה שטחים שלשיטתה שייכים לה, שהרי זה מה שכבר עשתה בקרים ב־2014. על נשיא אוקראינה היה להבין שהמערב, המריע לו מהיציע, משתמש באוקראינה כדי להחליש את רוסיה בלי להתכוון להתערב צבאית במערכה.
התעקשותו להפגין רוח לחימה חסרת פשרות במלחמה חזיתית נגד רוסיה משולה להתנגשות מכונית בקיר – קיר מקומם, אבל עדיין קיר. זלנסקי משתכר מהפופולריות שלו במערב, שהוא רוצה להשתייך אליו, וגם מהאהדה אליו בארצו הנתונה באופוריית מלחמה, אך כבר מתעוררת למציאות עגומה ביותר. זלנסקי משחק במציאות את תפקידו מסדרת הטלוויזיה, אך ללא שליטה על התסריט, שכבר כעת נראה כחורבן רבתי.
גם לפיד רואה בעצמו חלק מהעולם הפרוגרסיבי, ומנסה לרצותו. במקום לנהל בדיפלומטיה שקטה את הרגעת הסכסוך מול פולין, הוא טיפח אותו בקולניות והרס את הברית שבנה נתניהו עם קבוצת וישגרד – הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה.
הברית הזו מנעה מהאיחוד האירופי לקבל החלטות נגד ישראל. בניסיונו להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה" וחלק מ"העולם הנאור", הוא משחק לידי גרמניה הן בפגיעה בברית וישגרד והן במירוק המצפון שלה, למשל בהשוואה המבישה של האנטישמיות לסחר העבדים ולאלימות נגד הלהט"ב. בכך הוא סיפק לגרמניה (אך לא לפולין) הנחה היסטורית על חטאי השואה, כאילו מדובר בעוד מקרה פרטי של רוע, אחד מרבים.
בנאמנותו לקמפיין הפרו־אוקראיני של השמאל הפרוגרסיבי בעולם חיבל לפיד ביחסים המיוחדים והקריטיים שנבנו מול רוסיה, והציבו את ישראל במעמד ייחודי בינה ובין ארה"ב באזור, תוך תיאום מהלכים צבאיים חיוניים בסוריה ושיתופי פעולה חשובים נוספים. בנט כראש הממשלה ריסן אותו, אך כעת עלול לפיד להגיע להתנגשות מדינית ואף צבאית עם רוסיה, הגובלת למעשה בישראל. יחסי ההתרפסות שלו מול הדמוקרטים בארה"ב עלולים להפוך את ישראל לגרורה.
כוכב טלוויזיה אחד, חסר שיקול דעת מדיני ופרספקטיבה היסטורית, מוביל את אוקראינה לחורבן. כוכב טלוויזיה אחר, בעל חסרונות זהים, עלול לעולל זאת לישראל.
