ההכרזה על פיזור הכנסת נתנה את האות לפתיחה הרשמית של עונת הסקרים, ואיתה גם האמירות המוכרות על כך שסקרים הם כמו בושם שכדאי להריח אבל אסור לשתות, שסקר הוא שקר, ושכל קשר בין הסקרים לתוצאות הבחירות מקרי בהחלט.
אלא שהבעיה אינה נעוצה בסקרים או בסוקרים. הסוקרים, ברובם הגדול, יודעים לעשות את העבודה הסטטיסטית. נכון, יש בהם כאלו המתקשים להשיג מידע מדויק על החברה החרדית או הערבית, אך לתוצאות שהם מביאים בהחלט יש משמעות. הבעיה היא באופן הצגת המידע המתקבל מהם בתקשורת, על פי רוב מתוך חוסר הבנה, יחד עם הבחירה להסתפק ברובד השטחי ביותר של הנתונים, בלי להעמיק בהם אפילו במעט.
צעד ראשון ופשוט ביותר שראוי לעשות הוא הצגת שיעור המתלבטים. בכל סקר מנדטים, קבוצה לא מבוטלת של משיבים עונים שהם עדיין מתלבטים: הם מצהירים שבכוונתם להגיע לקלפי, אולם נכון לרגע הסקר טרם החליטו למי יצביעו. היקפה של הקבוצה הזאת יכול להגיע גם ל־20 מנדטים ויותר. הם לא יתחלקו באופן שווה בין המפלגות: בגזרת המפלגות החרדיות, למשל, לא תמצאו יותר מדי מתלבטים. שיעור המצביעים שעדיין מחפשים כתובת הוא מידע חשוב, שברוב המקרים אינו מוצג בסקרים, ויכול לשפר את תמונת המצב.
עוד ראוי להציג לציבור, לפחות מדי פעם, "סקרי עומק". המידע שמפלגות מפיקות מאחורי הקלעים על מצבן באמצעות סקרי עומק הוא נרחב, אבל אפשר להתמקד בשתי שאלות מרכזיות שצריכות להישאל גם בסקרים פומביים, לצד השאלה לאיזו מפלגה תצביע. השאלה הראשונה והחשובה ביותר היא "עד כמה אתם בטוחים שתצביעו למפלגה שאמרתם שתבחרו בה". התשובה לשאלה הזו מייצרת את "מדד הפריכות" של בוחרי המפלגה, ומבהירה כמה מהמנדטים יציבים, וכמה נוטים כרגע לכיוון המפלגה אך ברגע האמת עשויים בסיכוי גבוה לא להצביע לה.
זהו נתון קל להצגה, שיכול לתת לציבור תמונה טובה יותר. אם, לצורך הדוגמה, יש שתי מפלגות שכל אחת מהן נהנית בסקרים מעשרה מנדטים, אבל אצל אחת מהן 90 אחוז מהמצביעים בטוחים בהחלטתם ובשנייה רק 50 אחוז, מצבן שונה לגמרי. בסבב הבחירות הראשון ב־2019, כשהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה, סקרי עומק הראו שכמחצית ממי שאמרו שיצביעו לבנט ושקד לא היו בטוחים בהצבעתם. ביום הבחירות, כידוע, הם אכן הצביעו אחרת.
כלי תקשורת שירצה להציג לציבור את פוטנציאל הצמיחה של כל אחת מהמפלגות יבקש מהסוקרים להעלות עוד שאלה: "לו יכולתם להצביע למפלגה נוספת, לאיזו מפלגה הייתם מצביעים?". גם כאן זו לא המצאה מופרכת. השאלה נכללת לא פעם בסקרים שמזמינות המפלגות, ונועדה לבחון היכן נמצא קהל היעד הפוטנציאלי, וגם למי הן עלולות לאבד קולות. את השאלה הזו אפשר להציג בגרסה מעט אחרת למתלבטים, ולשאול: "לו יכולתם להצביע לשתי מפלגות, מי הן היו?", ובכך לקבל תמונה מעמיקה אפילו יותר על המפלגות בעלות פוטנציאל הצמיחה.
נכון, גם אחרי כל זה תמיד יהיו פערים בין הסקרים לתוצאות האמת, מכמה סיבות. הראשונה קשורה לשיעור ההצבעה, בין השאר בחברה הערבית. שיעור ההצבעה הוא נתון שקשה לנבא, ויחד עם הסכמי העודפים הוא יכול לגרום לשינויים ניכרים, בוודאי במערכת בחירות שההכרעה בה עשויה ליפול על חודו של מנדט. הסיבה השנייה היא שלפי ההערכות יותר מ־10 אחוזים מהמצביעים מחליטים סופית איזה פתק יטילו בקלפי רק ביומיים־שלושה האחרונים, ולעיתים אפילו רק בכניסתם מאחורי הפרגוד. הסיבה השלישית היא שהסקרים לא רק משקפים תוצאה אלא גם יוצרים השפעה, וזו מתבטאת בבחירות.
ועדיין, תקשורת מקצועית ורצינית הייתה צריכה לא להסתפק בסקרי המנדטים השטחיים והחלקיים, אלא להציג לציבור תמונת מצב שמפרטת את המידע הקיים באופן מלא. אין שום סיבה שרק המפלגות יערכו סקרי עומק, ורק הפוליטיקאים יקבלו תמונת מצב מלאה יותר. נכון, יש לכך עלות כלכלית מסוימת, אולם גוף תקשורת שבוחר לערוך סקרים – מן הראוי שישקיע את המשאבים וייתן לציבור תמונה מקיפה, ולא יסתפק בגרפיקה יפה אך מטעה.
