וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. זר לו נקלע השבוע לבתי כנסת מסוימים ביו"ש או לשטיבלים של בני־ברק היה חושב בוודאי שהנה משיח בא, או שלפחות שוב אירע ליהודים נס פורים. כוסות לחיים הורמו, ברכות והודאות נשמעו מכל עבר, ובחורי ישיבה מוטרדים שאלו את רבותיהם אם את ההלל צריך לומר עם ברכה או בלי. "הממשלה הרעה הזו" נפלה, והעיר שושן צהלה ושמחה.
אלא שכבר למחרת בבוקר, עוד לפני שהתנדפו אדי המשקאות והשמחה לאיד, שבה המציאות וטפחה על פני החוגגים. התברר ששום דבר לא התחדש. הסקרים בכלי התקשורת המרכזיים הורו שגם ביום הטוב ביותר של האופוזיציה הרעה הזו (ויורשה לי להתבטא כך ולו פעם אחת אחרי שנה שלמה ללא יום בלי לשמוע את הביטוי "הממשלה הרעה הזו"), היא לא משיגה בסקרים את 61 המנדטים המיוחלים, ואפילו לא 60; בקושי 59 מנדטים (למעט בסקר של ערוץ 14).
אפילו בעיצומן של החגיגות על נפילת הבסטיליה, כשמלוא הרוח במפרשיה, זה כל מה שהאופוזיציה יכולה להשיג. יש בכוחה למנוע מכל ממשלה אחרת לנהל את המדינה, אבל אין בכוחה להציע חלופה. היא יודעת להרוס, אבל לא לבנות. התברר שמה שהניע את האופוזיציה בשנה החולפת היה עיקרון אחד ויחיד: "גם לי גם לך לא יהיה – גזורו".
מכיוון שראשי קואליציית נתניהו ובעיקר הוא עצמו מבינים היטב את מצבם, הם עושים כרגע ככל יכולתם לעכב את ההכרזה על בחירות נוספות ומנסים להרכיב ממשלה מתוך הכנסת הנוכחית. אלא שהסיכויים לכך אינם גבוהים; מעטים מדי מוכנים לקנות אוויר מבנימין נתניהו.
שתי האפשרויות העומדות בפני קואליציית נתניהו, הרכבת ממשלה בכנסת הנוכחית או אחרי בחירות נוספות בלי לקבל 61 מנדטים, קשות מאוד למימוש. תומכי האופוזיציה הזו מעדיפים לספר לעצמם שהסיבה היא החרם שמטיל עליהם מחנה רק לא ביבי, אבל דווקא בני גנץ, בדרכו היבשושית, היטיב לנסח השבוע מה הבעיה של קואליציית רק ביבי, ומדוע הסיכוי שלה להרכיב ממשלה, עכשיו או בעתיד, נמוך כל כך. "אני אומר זאת בכאב ובצער – נתניהו מיצה את האמון הפוליטי שאפשר לתת בו", הכריז גנץ. העובדה הזו, ולא שום דבר אחר, היא שלא אפשרה לקואליציית נתניהו להקים ממשלה בארבע מערכות הבחירות הקודמות; היא גם מקשה עליה להקים ממשלת ימין רחבה עכשיו, ומאפשרת בסבירות גבוהה להעריך שגם בחירות חמישיות לא ישנו את המצב.
לא הרדיפות המשפטיות והתקשורתיות מונעות מנתניהו להקים ממשלה בישראל; הן רק העצימו אותו. אלה הרדיפות שהוא רדף ללא לאות את כל שותפיו ובעלי בריתו הפוליטיים, שנמצאות היום בעוכריו. זה גם היה סוד אריכות הימים של שלטונו הפוליטי. בהתמדה, בציניות, בלי שום היסוסים ונקיפות מצפון, דאג נתניהו במשך שנים רבות לכסח את כל מי שצמח לידו והיה עלול לאיים על שלטונו. רק מלחכי פנכה הצליחו להישאר בסביבתו. חיסול שותפיו הוא שאפשר לו את שלטונו, והוא בדיוק מה שמונע ממנו אותו עכשיו. לא במקרה אין שום גורם רציני במחנה נתניהו שמסוגל לשנות את המצב. נתניהו דאג שבמחנהו לא יהיה גורמים רציניים; רק מפלגות לוויין כנועות ואומרי הן פוליטיים. כל מי שלא היה כזה, זכה אצלו לטיפול שהוענק מצידו השנה לנפתלי בנט.
בדיווחיהם השבוע על תוצאות הסקרים ציינו כלי התקשורת שגם הבחירות הבאות עומדות כנראה להסתיים ללא הכרעה. זו טעות. תהיה הכרעה. לא תהיה לנתניהו הזדמנות נוספת. אם הפעם הוא לא יצליח להשיג את 61 המנדטים למחנהו, זו תהיה הפעם האחרונה. אם גם הפעם הוא לא יהיה מסוגל לפרוש בכבוד, יהיה מי שיעזור לו לעשות זאת. לפחות החרדים, שיכולתם להיות מנותקים מתקציבים ממשלתיים מוגבלת מאוד, כבר רמזו שלא ילכו איתו שוב לאופוזיציה, ושבמקרה כזה הוא ייאלץ לפנות את מקומו.
דווקא בנט, שנתניהו הצליח להפוך אותו לשקרן ונוכל במסע רצח אופי שיטתי שסחף אליו רבים וטובים בישראל, הראה לו השבוע כיצד עושים זאת. הוא הראה לו שלא צריך לפחד כל כך; שאפשר לשחרר. שאפשר להיות בן אדם, לכבד הסכמי רוטציה, לקבל החלטות כואבות, להשלים בזקיפות קומה ובאבירות עם תבוסה פוליטית – ובעיקר, שיש חיים גם אחרי בלפור.
