כל הפרשנים הפוליטיים עוסקים עכשיו בניתוח הסיבות לנפילתה של ממשלת בנט־לפיד. למשל, סחיטת תפקיד ראש הממשלה בידי מנהיג סיעה בת שישה מנדטים – מה שאפשר ליריביו להציג אותו כמי שבגד בימין לא בגלל התנגדות עקרונית ראויה לנתניהו, אלא למען כס ראש הממשלה. מהבחינה הזו, בנט עשה ביום שני, באיחור משווע של שנה ושבוע, את מה שהיה אמור לעשות ביומה הראשון של כהונתו: לאפשר לראש המפלגה הגדולה בקואליציה להוביל את הממשלה. אחרים מצביעים על שיטת הבחירות הקלוקלת, שמאפשרת לרסיסי מפלגות, ובמצבי תיקו גם לחבר כנסת יחיד, לסחוט דרישות אינסופיות עד כדי מיאוס כללי מהפוליטיקה.
שני ההסברים נכונים. את שיטת הבחירות צריך לשנות, בין השאר כדי שלא תאפשר בעתיד לראש סיעה זעירה לסחוט לעצמו את תפקיד ראש ממשלה. אבל הם אינם העיקר. העיקר נוגע לשאלת השאלות של שלוש השנים האחרונות: איך קורה שאדם אחד מונע את כינונה של ממשלה יציבה לא רק מכלל אזרחי ישראל, אלא גם ממחנה הימין, שאלמלא דבקותו של בנימין נתניהו בכיסאו כבר היה מקים מזמן ממשלת ימין־מרכז יציבה – ובכל זאת רוב מחנה הימין ממשיך לתמוך בו?
לדעתי, הסיבה העיקרית לכך היא שיותר מכל מנהיגי הימין לפניו, השיח של נתניהו מתאפיין ברטוריקה יעילה של שנאת השמאל. זה המרכיב הימני העקבי ביותר בדרכו של האיש שהצביע ברוב ההצבעות בעד תוכנית ההתנתקות, שחרר למעלה מאלף מחבלים בעסקת שליט ואפשר את העברת מזוודות הכסף לחמאס. למרות כל אלה, נתניהו נשאר המנהיג הימני הנערץ ביותר לא רק על מצביעי הליכוד, אלא גם על מצביעי המפלגות החרדיות ועל רבים מאנשי הציונות הדתית. הסיבה לכך היא שבפוליטיקת הזהויות שאימצנו, הזהות הפופולרית ביותר בישראל היא שנאת השמאל.
מדהים שעד היום לא עורר הדבר חשבון נפש נוקב ויסודי במחנה השמאל עצמו. מדוע עצם אפיונו של אדם כשמאל הוא הטבעת אות קין נצחי? מדוע הפך השמאל שנוא כל כך? התשובה טמונה כנראה במפעל השנאה וההדרה שהפיץ מחנה השמאל עצמו לאורך שנים, מימי הפנקס האדום של מפא"י ואפיונם של זאב ז'בוטינסקי ואחריו מנחם בגין כתואמי מוסוליני והיטלר. הקללות והגידופים החליפו ויכוח ענייני על דרכה של ישראל מאז מהפך 1977, הרבה לפני ההסתה הימנית הנוראה בימי אוסלו, ומתקיימים גם בשנים האחרונות, בשיח על "מקדשי קברים ומנשקי קמעות" ובהדרה הנמשכת כלפי אנשי ימין באקדמיה, בתקשורת ובמערכות התרבות בכלל.
נכון ששנאת השמאל לא הסתיימה ברצח ובאלימות (וגם זה נכון רק משנות המדינה הראשונות; לפני כן הרי היו רצח דה־האן ופלוגות הפועל והסזון ואלטלנה, והפגיעה של שני אנשי שמאל יוצאי לח"י בשר הדתי דוד צבי פנקס), אבל גם עלבון צורב ורב שנים יכול להתנחל בלבבות. ויש עוד עניין חשוב: שליטתה של ישראל במיליוני פלסטינים נטולי אזרחות היא עניין פסול, שצריך לפעול בהדרגה לסיומו. אבל התליית כל האשמה במדיניות ישראל היא חרפה אינטלקטואלית, והצטרפותם של ישראלים למעגל הבינלאומי הטוען זאת היא חרפה מוסרית. ומכיוון שהשמאל המתון והציוני חלש בביקורת על השמאל הקיצוני, השמאל כולו שנוא בשל כך.
מערכת הבחירות יכולה לתת הזדמנות למרכז ולשמאל המתון לעשות תשובה: לא להתפתות להשיב לשנאה בשנאה. זה בדיוק מה שנתניהו מקווה לו, ואין דבר שינציח באופן יעיל יותר את שלטונו. כששאלו את הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ מדוע אינו משיב מלחמה שערה נגד תוקפיו במחנה הליטאי על פרשנות התנ"ך והתלמוד המודרניסטית שלו, הוא ענה: "מאבק ציבורי הוא כמו פינג־פונג. אם לא תענה לכדורי היריב, המשחק ייגמר מאליו". וכך היה.
אבל השתיקה אינה מספיקה. דרושה הכרה נכוחה ונוקבת של מנהיג המחנה, יאיר לפיד, ושל כמה שיותר מראשיו, בחטאי העבר, והתחייבות שלא יחזרו עליהם. דרושה התחייבות שכל פגיעה באיש ימין או באדם דתי וחרדי תיתקל בהתנגדות דווקא משמאל. ואנשי מרכז ושמאל מתון לא יהססו עוד להיאבק בשמאל הקיצוני; בדיוק כפי שהם דורשים מהימין המתון להיאבק בימין הקיצוני.
