אני מעריך שרוב קוראי מקור ראשון אינם מחבבים את שר הביטחון בני גנץ, ובמידה לא קטנה של צדק (אביתר, חומש ועוד). איני בטוח שזו סיבה מוצדקת לשים לו רגליים. בני גנץ מופקד בשעה זו על ביטחוננו ועושה לשם כך לילות כימים, ובמידה רבה הצלחתו היא הצלחתנו. כל זה בתקווה שטרם עברנו לפוליטיקה של "שרפת אסמים", שבה כל כישלון של יריב פוליטי הוא הצלחתנו, גם במחיר ביטחוננו המשותף.
היועמ"שית עו"ד גלי בהרב־מיארה פסעה השבוע צעד גדול במדיניות "הכול שפיט", ובהבנה ששיקוליה צריכים להכתיב גם את מדיניות הביטחון הלאומית. הצדק במידה רבה עימה. לא כל כך ראוי שממשלת מעבר תכתיב לפני הבחירות מי יהיה הרמטכ"ל שיעבוד יחד עם הממשלה הבאה, שאנו מקווים שתהיה שונה מקודמתה. אך בן הפלוגתא שלה בשאלה הזו, שר הביטחון, צודק לעניות דעתי בשתי נקודות חשובות.
ראשית, במערכת המורכבת והכבדה של ניהול צה"ל, ברוב הפעמים יהיה משקל מכריע לדעה המקצועית ביותר בתחום: המלצתו של הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אביב כוכבי, למי שימלא את מקומו. סביר מאוד שהמלצתו של הרמטכ"ל תהיה זהה מול כל שר ביטחון וכל ממשלה שתכהן בעת המלצתו.
שנית, ייתכן שאנו על סף מלחמה עם איראן ושליחיה או עם חמאס, והדבר דורש העברה מסודרת של הפיקוד על צה"ל לרמטכ"ל הבא. העברה כזו צריכה לכלול חפיפה ארוכה שתימשך חודשים רבים, וכמה שפחות אלתורים של הארכת שירות בלתי צפויה. דחיית ההחלטה על הרמטכ"ל עד אחרי מינוי הממשלה הבאה לא תאפשר לעשות זאת. האלתור האחרון הזכור לי בשינוי זמן כהונת הרמטכ"ל היה קיצור שירותו של משה (בוגי) יעלון כרמטכ"ל ומינוי של דן חלוץ במקומו. כך התנהלה מלחמת לבנון השנייה.
שני השיקולים האלה נראים לי חשובים יותר מהנראות המשפטית הנכונה של מינוי רמטכ"ל בידי ממשלה שאינה ממשלת מעבר, אף שאין לזלזל בחשיבותה לקיומה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה יקרה בעיניי מאוד. דקדוקים משפטיים בכל פרט ופרט בסעיפיה ובשלוחותיה יקרים בעיניי קצת פחות. מכל מקום נראה לי שבמאבק הסמוי על השליטה במערכת בעת הזאת, עלינו להיות עם שר הביטחון בני גנץ ולא עם יריביו מהצד המשפטי של המתרס.
