"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר", אמר המשפטן היהודי־אמריקני לואי ברנדייס בשנת 1914. מה שהיה נכון אז נכון גם היום, אבל היום אנחנו כבר יודעים שחשיפה מוגברת מדי לשמש יכולה גם להזיק.
החודש אנחנו מציינים עשרים שנה לחוק חופש המידע, המאור הגדול של לוחמי השקיפות, ובצדק. החשיבות של החוק הזה אינה נובעת רק מכך שהשקיפות היא ערך בפני עצמו, אלא כי השקיפות נכונה, מועילה למשק, מגבירה תחרות ומובילה לצמיחה. לכן הממשלה הזאת, בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, עשתה למען השקיפות יותר מכל ממשלות ישראל לדורותיהן. הבעיה היא שבמהלך השנים עשו עוול לחוק, והוא הפך לכלי ניגוח של ארגוני אופוזיציה מול הממשלה.
בשנה החולפת הפורום הכלכלי העולמי בדק את השקיפות בישראל במסגרת מדד התחרותיות. ישראל זינקה מהמקום ה־60 למקום ה־29 בתוך שנתיים. אף מדינה אחרת לא התקרבה לשיפור כזה (בלגיה דורגה אחרינו, וגם היא הגיעה רק למחצית השיפור של ישראל). הדבר לא זכה להד הציבורי הראוי לו, אבל המדד האובייקטיבי הזה מצביע על שינויים חסרי תקדים בנושא השקיפות. לא תשמעו את זה מעל בימת הכנסת והנושא לא יפתח מהדורות, אבל האמת היא שהממשלה הזו היא השקופה ביותר בהיסטוריה הישראלית.
איך שיפרה הממשלה את הדירוג של ישראל? יצרנו תוכניות עבודה לכל משרד ממשלתי, שלהן יעדים מדידים שפורסמו לציבור בתחילת כל שנה, וגם עקבנו אחר ההתחייבויות והביצועים – ופרסמנו גם אותם. הפכנו למדינה היחידה ב־OECD שבודקת את שיעור הביצוע של החלטות הממשלה (קרוב ל־80 אחוז, למי שתהה), מהלך שהכפיל פי ארבעה את יישום ההחלטות. דרשנו ממשרדי הממשלה לבחון את ההשלכות הרגולטוריות של הפעולות שלהם באמצעות צוותים שנפגשו עם נציגי ציבור ומשק, ופרסמנו אותן. פתחנו מעל ל־500 מאגרי מידע ממשלתיים והנגשנו אותם לציבור. כך האזרחים יכולים להיחשף, בין השאר, לנתוני פשיעה בשכונותיהם, לתוכניות בנייה עתידיות בעירם ולתקציבי הרשויות המקומיות והממשלה.
ראש הממשלה הוביל את הפעולות האלה מאותה סיבה שהפורום הכלכלי העולמי מודד אותם: הוא מכיר בחשיבותם לציבור ולמשק. אם כך, מה הבעיה של חוק חופש המידע? ובכן, אני בטוח שכאשר 26 חברי הכנסת שנכחו במליאה בעת חקיקת החוק והצביעו בעדו, לפני עשרים שנה, הם לא שיערו שמשרד ראש הממשלה יקבל פנייה רשמית מעמותה על הגוונים בצבע שערו של ראש הממשלה. ברור לכולם שהפנייה הזו אינה תורמת לציבור ומטרתה היחידה לעורר פרובוקציה. המחוקק גם לא ראה לנגד עיניו מצב שבו הממשלה משקיעה אלפי שעות עבודה על בקשות שיכולות לשתק עבודה של עשרות גורמים במשרד.
בשנה וחצי האחרונות, שני פונים בלבד שמימשו את זכותם על פי חוק היו אחראים לעשרה אחוזים מסך מאות בקשות חופש המידע המופנות למשרד ראש הממשלה. על פי החוק, זכותו של אדם להגיש כל בקשה בכל היקף ולמספר בלתי מוגבל של משרדים, כמעט בלא עלות. נציג עמותה, הפטור מאגרה, יכול להגיש בקשה לקבלת כל התקשרויות הרכש והמכרזים של משרד ממשלתי מאז שנת 1972 ועד היום. על פניו הבקשה עונה על הקריטריונים של החוק, אך המשמעות היא שבהינף קולמוס הממשלה נשלחת למסע שעלותו המצטברת מוערכת באלפי שעות עבודה שיכלו להיות מתועלות לעבודה פרודוקטיבית. לפעמים נדמה שהבקשות מוגשות בידי "דייגים" שהטילו מכמורת לקרקעית אוקיינוס המידע ומקווים שיעלו משהו מעניין בחכתם. מטרת חוק חופש המידע ראויה, אך עליו להיות נתון למערכת של איזונים ולא למערכת של גחמות.
הפורום הכלכלי העולמי העלה את הדירוג של ישראל ב־31 מקומות, לא בכדי. ממשלת ישראל הרוויחה את הדירוג הזה ביושר לא בגלל חשיפה של כל ההתקשרויות של משרדי הממשלה מאז 1972 אלא בזכות פעולות ארגוניות עמוקות, המשנות התנהגות ממשלתית.
הממשלה למדה להבדיל בין עיקר לטפל בנושא השקיפות, ובחרה בעיקר. כעת הכנסת צריכה לוודא שגם החוקים שלה מבטאים את העיקר, ומרימים את ישראל במדדים העולמיים, במקום להוריד את שיח השקיפות לתחתית.
אלי גרונר הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה
