מהצעת החוק של חברת הקונגרס ראשידה טאליב להכרה רשמית בנכבה הפלסטינית, הנפת דגלי פלסטין בתוך אוניברסיטאות בישראל, ועד לדיווחים במקור ראשון על יועצת ראש הממשלה שמאמינה ש"ישראל צריכה להכיר בעוול של הנכבה ואף לפצות בכסף את הפלסטינים", נושא הנכבה חוזר ועולה בשיח סביב ישראל והזהות שלה. קו ההתעלמות מנושא זה לא יכול להמשיך ומהווה טעות אסטרטגית והיסטורית. הגיע הזמן שישראלים ידברו על הנכבה, בפה מלא ובכל פורום אפשרי. רק בדרך זו תתברר האמת ותוך כדי כך ייעשה גם צדק היסטורי עם רבים מאחינו שהתעלמנו מהם. תמונת הניצחון של מלחמת העצמאות רחוקה מלשקף את מה שקרה וזו גם הזדמנות לכבד את ההיסטוריה. אז מה זה הנכבה ולמה חשוב שנדבר עליה?
במלחמת העצמאות יצאו ערביי ישראל ושכנותיה למלחמה קיומית נגד ישראל שכוונתה המוצהרת הייתה מחיקת העם היהודי בארץ ישראל. את המלחמה הזו אמנם שרדנו, אבל לא ניצחנו. במלחמת העצמאות נהרג אחוז שלם של כלל תושבי ישראל בתקופה ההיא (6,373). רוב אלו שנפלו במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה ושרידים מוצלים מאש. מהם שמתו בלי ששמם נודע ועל מצבתם נכתבה אלמוניותם, מהם פזורים בלטרון ובקסטל עד היום הזה. שרידים יחידים למשפחותיהם, קהילותיהם, והעיירות שלהם. אנשים ששרדו כל תופת אפשרי של השואה, נרצחו בלא רחם על ידי הלאומנות וחוסר ההתפשרות הפלסטיני.
זה לא היה צריך להיות כך. בעוד שמדינת ישראל הייתה יכולה לקום בדרכי שלום ובתיווך בין לאומי שלא היה חסר, המילה נכבה פירושה אסון, ואכן היה אסון ואת זה אנחנו צריכים לציין. הנכבה הוא האסון הגדול שכל מה שקרה ב-48, לא קרה בדרכי נועם, זה קרה רק בכוח הזרוע. הנכבה זה לא רק 48 והיא לא קרתה ביום אחד. הנכבה זה כשני עשורים (1928-1948) שבהם בלחץ הלאומנות הפלסטינית בהובלת המופתי הירושלמי, שערי הארץ ננעלו דווקא בתקופה שבה העם היהודי היה צריך את ביתו הלאומי יותר מתמיד. דווקא אלו שהיו יכולים לעזור הכי הרבה לפיתוח האיזור והיו צריכים להיכנס בצורה הכי דחופה באותו זמן, ננעלו בחוץ.
דווקא באותה תקופה, ביודעם את הדחיפות שבדבר, החלו לאומנים פלסטינים, סורים, וירדנים, להפעיל לחץ עצום על בריטניה לסגור את שערי הארץ. אין ספק כי לחץ זה מנע הצלת מאות אלפים ואף מיליונים מציפורני הנאצים. אלו שרצו לבוא לארץ ונחסמו על ידי מכסות הספר הלבן לא ביקשו טובות מאף אחד, הם רצו לבוא ולגור ביישובים יהודים, לעבוד קשה, ולעשות טוב לכולם. השנאה העיוורת של המופתי והלאומנות הפלסטינית מנעו את כניסתם ואף הובילו למותם. זה אסון שאסור לנו לשכוח ושחובה עלינו לספר.
הנכבה זה הסיפור של הטיהור האתני של גוש עציון שיש בו כל כך הרבה אסונות: הן עקירת והשמדת יישובים פורחים, הטיהור האתני של יהודי מאיזור זה, ומותם של מאתים ארבעים הלוחמים על הגוש בקרבות הגוש. הנכבה ואסון הלאומנות הפלסטינית ושנאת היהודים גרמו למוות זה ואנחנו חייבים לדבר על זה עם דור העתיד, ולספר זאת לכל העולם.
הנכבה זה הסיפור של אחיות הדסה והטבח בשיירת הדסה שבה נרצחו ללא רחם שמונים רופאים, אחיות ואזרחים רק בשל היותם יהודים עם אותה שנאה שבה היום נטבחים יהודים ברחובות ישראל עם גרזנים וסכינים. אסור לנו לשכוח את מחיר השנאה וההסתה של המופתי והנכבה שבאה בעקבותיה ואנו מוכרחים לספר זאת לעולם.
אסון הנכבה של 1948 ומחיר השנאה והסרבנות למדינה יהודית קטנה ככל שתהיה לא נגבה רק בתוך גבולות הארץ, הוא נגבה הרבה מעבר להם.
הנכבה זה סיפורים של מאות אלפי יהודים מזרחים שהגיעו לארץ, אך גם זה היה במחיר גבוה להחריד. הנכבה זה סיפורם של מאות אלפי יהודים בארצות המזרח שעזבו בתים, רכוש, בתי כנסת, עסקים, חברים, וזהויות, והוכרחו להימלט בין לילה לישראל עם הבגדים שלגופם. לא כולם הגיעו לארץ, היו רבים שמתו בדרך, והיו שמתו בתנאים הקשים כשהגיעו לארץ. זה לא היה סוף טוב הכל טוב. אין סיכוי בעולם שמדינה כה צעירה וקטנה תקלוט בישראל מספר כפול של תושביה. כולנו יכולים רק להתחיל לדמיין מה היה קורה אם לארצות הברית היו מגיעים לגור בשנה הקרובה ארבע מאות מליון איש–הבעיות החברתיות, העוני, תנאי המגורים, מוסדות החינוך, המרקם המשפחתי ועוד ועוד ואנחנו מוכרחים לספר זאת לכולם.
הנכבה זה אבדן הנפש והרכוש של יהודי המזרח ומה שהוביל להרבה מהסבל של המעברות, שכונות המצוקה, ועוד. אפילו פרשיות כואבות כל כך כפרשת ילדי תימן וההתנהלות המוקדמת של המדינה הינן תוצאות של הנכבה. אין שום מדינה בעולם שיכולה לנהל בצורה ראויה כזה גל של הגירה. זה לא פוטר את אלו שלקחו החלטות לא מוסריות ואף פליליות אבל ההקשר הרחב יותר גם משנה.
וכן, הנכבה זה גם הסיפור של 700,000 פלסטינים שעזבו את בתיהם ולא הורשו לחזור. חלקם עזבו בהוראת הליגה הערבית ולא נשארו למרות הפצרותיהם של שכניהם היהודים, כמו ערביי חיפה שלא שעו לבקשות בן דודי מפקד ההגנה יעקב לישנסקי שביקש מהם לא לברוח ובכל זאת הם ברחו. יש מהם שברחו כמו כל בעל משפחה שלא רוצה להיות בזירת מלחמה, וכן, יש מהם שהוברחו על ידי מפקדים מקומיים של צה"ל או פעולות של האצ"ל כאשר כפריהם היוו איום אסטרטגי על המדינה הצעירה שנלחמה על חייה
כל פליט שכזה מהווה גם הוא טרגדיה אנושית. לכל אחד מפליטים אלו יש נכדים ונינים במזרח התיכון, אירופה, ובארצות הברית. נכדים אלו גדלים עם חלומות על בית בגליל או בשרון עם בוסתן עצי תפוז ועצי זית ומספרים לעצמם ולעולם סיפור בעל פופולריות גוברת רווי בשנאה ובסילופים היסטוריים. אמנם מספר פליטים אלו קטן בהרבה ממספר הפליטים שנאלצו לעזוב את מקומם בין לילה בתנאים גרועים בהרבה כאשר הופרדו הודו ופקיסטן ב 1947, מספר הנע בין 10-20 מליון איש אבל איך אומרים? new Jews, no news –אם אי אפשר להאשים את היהודים את מי הסיפור באמת מעניין.
בין אלו שעזבו מרצונם, בין אלו שעזבו בגלל שנאת המופתי או הצבא הערבי, ובין אלו שעזבו בגלל פעולות ההגנה של יהודי ישראל, הצד השווה שבהם הוא שגם סבלם הוא תוצאה של הנכבה שלא אנחנו יזמנו. כל סיפור כזה הוא טרגדיה אנושית ותוצאה ישירה של מלחמת ה"או אנחנו או אתם" שיזמה ההנהגה האל-חוסיינית. אם לא נטרח לספר את הסיפור של 48 יבואו אחרים ויספרו אותו–הם כבר עושים זאת בהצלחה רבה. הגיע הזמן שכל אחד, כל משפחה וכל קהילה בישראל תספר את סיפור הנכבה שלה והעוול ההיסטורי שעשתה הלאומנות הפלסטינית לעם היהודי כי אם לא נתעורר עכשיו, יש כאן אחרים שמספרים את זה בדרכם הם ויודו לנו אם נהיה בשקט בעוד הם מקדמים את בדיוק אותו הלך רוח שהוביל אותם לחורבן עצמי ב-48.
