על מאמרה של ד"ר ענת רוט, במוסף "יומן", המהווה המשך למחקרם של ארנון סופר וניקולא יוזגוף-אורבך "בין ייהוד לאיבוד הגליל המקרה של נצרת עילית 1956 – 2016", אפשר להעיר ולהוסיף מספר נקודות המשולבות זו בזו.
הראשונה היא תפקיד הכותבת. מנכ"ל פורום שילה. זוהי עובדה המקנה לכותבת בפרט ולמתנחלים בכלל זכויות רבות בבניין הארץ והדאגה לכלל המדינה. אולם מתבקשת השאלה כיצד קרה שמאמר זה לא נכתב ע"י "פורום יודפת" ולא ע"י "פורום ציפורי", ואפילו לא ע"י פורום תל־חי, ככל שקיימים ארגונים כאלה.
מענה חלקי לפחות לשאלה נמצא בתוצאות ההצבעה לכנסת ה־24 בכל חמשת המצפים שצוינו במאמרה של רוט. הררית, כפר אבי"ב, מנוף, קורנית, ורקפת. בכל אותם יישובים, אשר הוקמו במסגרת התכנית לייהוד הגליל, נרשם רוב ברור להצבעה למפלגות השמאל. מגמה זו אינה שונה במצפים אחרים בגליל, מלבד מצפים בודדים המשתייכים לציונות הדתית. אולם גם אותם מצפים בודדים בעלי אוריינטציה דתית לאומית אינם משמיעים את קולם.
שתיקתם של היישובים הדתיים בגליל זועקת לנוכח המחשבה כיצד היו מגיבים אחיהם המתנחלים ביהודה ושומרון אילו הייתה מונחתת עליהם גזרת הקפאה שכזו, של שנים כה רבות. מתגנבת ללב מחשבה שהבידול שניסו ליצור, חלק מראשוני המצפים הדתיים, בינם לבין מתנחלי ההר, נמצא עתה בעוכריהם.
דפוסי ההצבעה השמאליים במצפים מלמדים על תפיסת העולם של תושביהם. זוהי תפיסת עולם שבה את המושג "ייהוד הגליל" אסור כבר אפילו ללחוש, ובטח שלא להעלות אותו לדיון בשיחות סלון של ערב שבת. סליחה, בשיחות של יום שישי בערב. "ייהוד הגליל" זהו מושג המתקשר באופן ישיר, אך מוטעה, ל"גזענות". קונוטציה שגויה ומשתקת זו היא אחת ההצלחות הגדולות של התעמולה הערבית. תעמולה זו, בהדרכה סובייטית, הגדירה ב־1975 הציונות כגזענות.
טרור מחשבתי זה מנטרל את היכולת של תושבי המצפים לזעוק לנוכח הנמק החברתי המתפתח בקהילתם כפי שתיארה רוט במאמר. הוא גם ממחיש עד כמה צדק לאונרד גארמנט, נציג ארה"ב לוועדת האו"ם באומרו על ההחלטה המשווה בין ציונות לגזענות, את הדברים הללו: "זוהי החלטה זדונית. הואיל והיא עושה שימוש במונח 'גזענות' לא לתיאור מסכת עוולות אמתיות וממשיות, אלא ככינוי-גנאי המוטח בפני כל מי שהוא במקרה יריבו של מישהו. היא הופכת רעיון ארסי ומתועב למכשיר אידיאולוגי ותו לא".
גורם נוסף, ולא פחות חשוב, אשר הוביל לתהליך הקמילה העובר על המצפים נמצא בבירוקרטיה הישראלית אשר נפלה שבי לידיהם של מתנגדי הציונות. למסקנה זו ניתן להגיע מחד גיסא לאור המציאות האנטי ציונית המחבלת בהתיישבות, שהתקבעה במערכות המדינה במשך השנים. ומאידך גיסא מעיון בספרה של לאה מירון, בהוצאת מגנס, "כוכב אדום בדגל כחול-לבן-יחסה של התנועה הקומוניסטית בארץ לציונות ולמפעל הציוני בתקופת היישוב ועם קום המדינה".
"התנועה הקומוניסטית ראתה בסטודנטים יעד אסטרטגי חשוב שיש להשיגו,…הסטודנטים היוו את עתודת המגזר האקדמי שיעמוד לרשות המדינה, וככאלו הובטח מקומם בשורות הפקידות המקצועית הבכירה אשר ממונה על עיצוב מדיניות של משרדי הממשלה… הסטודנטים, מעצבי מדיניות לעתיד, היו צפויים לשמש 'ככלב השמירה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית' מול הממשלה…"
"כלבי שמירה" אלו, שגדלו על ערכים אנטי־ציוניים באוניברסיטאות, והולעטו לאחר מכן בקרנות מפנקות בארץ ובחו"ל, סיפקו את הסחורה, כפי שמשתקף מתפקודם הנמרץ במערכה לאיבוד הגליל.
אל מול מערכה זו על תושבי המצפים להתעשת ולשוב אל כור מחצבתם. השיבה הזו כרוכה ביציאה מאזור הנוחות של ה"רדיקל שיק" השמאלי, אשר הדריך אותם להצביע בעד מפלגות חסרות אידיאולוגיה ואף למפלגות אנטי ציוניות. הם נדרשים לזעוק מדם ליבם על כך שהם אינם מוכנים שהגליל המערבי יהפוך לגליל הערבי. ויש להם ממי ללמוד. מראש העיר נוף הגליל, אשר עצר את הסחף השלילי בעירו כאשר הפך את פני העיר ומיתג אותה מחדש.
נוף הגליל זקוקה למצפים, ולציונות שבערה בהם פעם, כפי שהמצפים זקוקים לעיר יהודית תוססת בגליל. ניתן להניח כי ביום שישמיעו אנשי הגליל את קולם הם ימצאו לצדם גם את הסרוגים.
