בין ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ובין מחליפו בתפקיד, משה שרת, נודעו מחלוקות רבות – אך בעניין אחד הם היו שותפים קרובים: הנאמנות לעברית והרצון להשתמש בשמות עבריים במקום השמות הלועזיים המרובים שהיו מקובלים בשנותיה הראשונות של המדינה – כשעולים חדשים התקבצו ובאו ממזרח וממערב, מצפון ומים, והביאו איתם את השמות הלועזיים שבהם נתכנו בארצות מוצאם.
בן-גוריון עצמו עברת את שם משפחתו מ"גרין", ומשה שרת, יחד עם אחיו יהודה שרת, בחר בשם "שרת" במקום "שרתוק". את התביעה שהפנו לעצמם הפנו השניים גם לכל נושא משרה בישראל, ובפרט למי שנשלחו לייצג את המדינה מעבר לים.
אפילו ספורטאים שיצאו למשחק בארץ זרה כנציגי ישראל נתבקשו לבחור להם שמות עבריים. בארכיונו של משה שרת נשמר למשל מכתב מ"איגוד הטניס בישראל" משנת 1953, ובו נכתב שארבעה שחקנים עומדים להתחרות בגביע דיוויס בברצלונה שבספרד – ושמותיהם כדלהלן: אריה וייס, מרדכי אַפֶּל, אלעזר דוידמן, א' גוטסמן. במכתב מבקשים אנשי האיגוד משר החוץ שרת, שנודע גם כמחדש מילים ושמות עבריים, להציע שמות חלופיים לשחקנים.
ואמנם, בכתב ידו של שרת משורבטות לצד השמות הלועזיים הצעות חדשות: "צחר" במקום וייס (וייס בגרמנית פירושו לבן, כמו white באנגלית); "אפיל" במקום אפל; "בן ישי" במקום דוידמן; ו"בר אל" במקום גוטסמן (גוטסמן בגרמנית – איש הא-לוהים).
הרצון להשתמש בשמות עבריים לא נגע רק לשמות אנשים, אלא גם לשמות מדינות. כידוע, אנו קוראים כיום למדינות רבות לא בשמות שהן קוראות לעצמן, אלא בשמות מן התנ"ך ש'הודבקו' במרוצת השנים לארצות אלו. כך למשל למדינה הקרויה spain באנגלית, או espana בספרדית, אנו קוראים בשם "ספרד" – שם הלקוח מן הפסוק בספר עובדיה: "וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד, יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב". ספרד שבפסוק אינה ארץ ספרד של היום – אך שם זה התקבל כתחליף ל-espana, אספמיא במקורותינו, כנראה בשל קרבת הצליל – וכך הוא בפינו עד היום. הוא הדין בצרפת. צרפת המקראית אינה מדינת france, אך השם "צרפת" שבמקרא התקבל כתחליף העברי של פרנציה. בעבר קראו באותה דרך לגרמניה בשם "אשכנז", לתורכיה בשם "תוגרמה", ועוד.
איראן שנואת נפשי!
נאמנים לדרכם, החליטו בן-גוריון ושרת בשנותיה הראשונות של המדינה להורות לעובדי הממשלה לכנות את מדינת איראן בשם המקראי "פרס", ולא להזדקק לשם איראן אף שכך מכנים האיראנים את עצמם. כך כתב בן-גוריון במכתב למשה שרת בתקופה שבה היה שר ביטחון בממשלתו: "יש לדעתי לתת הוראות לכל המשרדים, וביחוד למשרד החוץ, שלא ישתמשו בשם איראן אלא בשם פרס. אין אנו אומרים פרנס אלא צרפת, אם כי צרפת בתנ"ך אין לה כל שייכות לארץ שאנו קוראים עכשיו צרפת. כמו כן ספרד. פרס בלי ספק מכוונת בתנ"ך לארץ הקוראת לעצמה איראן. והתנ"ך קובע".
ואכן, ראש הממשלה שרת פרסם הוראה לכל עובדי משרד החוץ להשתמש אך ורק בשם "פרס". בארכיונו אף נשמר פתק בכתב ידו שבו הוא נוזף באחד מהכפופים לו: "דומני כי ביקשתי להוציא חוזר לכל-לכל-לכל נגד השימוש בשם 'איראן' ובעד 'פרס'. אני רואה שוב במברקו של צור את איראן שנואת נפשי!"
אין כוונתו של שרת למדינה האיראנית עצמה, שבאותה עת לא הייתה מדינת אויב, אלא לשם איראן – המחליף את פרס המוכרת לנו מן התנ"ך. עם הזמן השם "פרס" הלך ונדחק, והמדינה נקראה בשם איראן, כמקובל היום. אמנם, השפה המדוברת באיראן עדיין נקראת פרסית. כיום, מכל מקום, מוטרדים במשרדי הממשלה מעניינים אחרים הקשורים לאיראן, ולאו דווקא משמה העברי…
