כאשר ראש הממשלה היוצא נפתלי בנט עמד והודיע לכולנו על תחילת תהליך פיזור הכנסת ירדו לי דמעות. הן היו דמעות של כאב יחד עם דמעות של התרגשות. אני יודעת שיש ציבור שלם שאומר ברוך שפטרנו ויש ציבור אחר שמרגיש שנחרב עולמנו, אני מאלה שנמצאים לא כאן ולא כאן. אני גם יודעת שיש אנשים שאומרים שעדיף שאני לא אביע עמדה פוליטית. "למה לך?", הם אומרים "עזבי, תישארי מחוץ ללכלוך הזה". יש כאלה שאומרים שאסור לי להביע עמדות ויש כאלה שאומרים שאני חייבת.
לשמחתי אחד הדברים שלמדתי בחיים זה לעשות את מה שאני מרגישה וחושבת ופחות את מה שאומרים. עוד דבר שלמדתי הוא שבשביל לברר אמת פנימית צריך להביע עמדה. אי אפשר ללמוד בלי להוציא את המחשבה שלי החוצה. אני יכולה לספוג ולספוג אבל רק כאשר אני אומרת את הדברים בקול רם הם מתחילים להיות שלי.
בסיום נאומו של ראש הממשלה היוצא שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאני מרגישה שתי תנועות נפשיות שונות במקביל. התשובה לכך נעוצה בלב הדבר עצמו. אני קוראת לזה אהבת ישראל. כן, אני יודעת זה נשמע מפוצץ ולקח לי זמן להעז לכתוב את זה ככה, אבל זו האמת. גם מי שחולק על דעותיי ועמדותיי מרגיש את אותו הדבר, ואולי זה הסוד הטמון באחדות.
הרי אחדות לא מדברת על אחידות ו"העתק- הדבק" של כולנו, אלא על עבודה עם קולות שונים יחד. היחד קשור למטרה האחת שאליה הכל מחובר והיא אהבת העם והארץ. לדעתי על זה אנו יוצאים, או יותר נכון חוזרים לבחירות – לבדוק מה המטרה האחת של כולנו. אכפת לנו מהארץ, אכפת לנו מאוד לאן היא צועדת וזה מוציא מתוך כולנו זעקה גדולה.
אני לא פרשנית פוליטית או חברתית, אבל אני יודעת שהרשתות והמציאות מחייבות אותנו להיות הרבה יותר קיצוניים כי אחרת הקול שלנו לא נשמע. העניין הוא "שלא ברוח אמר ה' ולא ברעש כי אם בקול דממה דקה". הדברים החשובים באמת והמשמעותיים לא נמצאים בקולות הגדולים והצועקים, אלא נשמעים בקולות הרכים והמתונים יותר, אלו שעוסקים בחיבורים. לעסוק בחיבורים זה מקום יותר חלש כביכול, כי הוא דורש כל הזמן עבודה ותשומת לב. לעתים אלו תהליכים שקטים שלוקחים זמן ולא רואים מיד תוצאות על פני השטח, אבל בסוף זה מצליח.
אז לסיום, רציתי לומר לך ראש הממשלה יוצא נפתלי בנט, תודה שהראית לנו גם אם לזמן קצר שאפשר, תודה שניסית משהו אחר בפוליטיקה הישראלית. ותודה שהבהרת לכולנו בפעולותיך ומעשיך שהארץ הזו יקרה יותר מכל כיסא או אינטרס אישי.
