בשנת 1962 פרסם סמואל פיינר את ספרו "האיש על גב הסוס" שהפך עד מהרה לספר חובה בתחום החקר של יחסי צבא-חברה. בין הנושאים שנחקרים בספר שואל פיינר מה הם ההיבטים המסייעים לעוצמה הפוליטית של הצבא? תשובתו היא: לכידות והיררכיה, ערכים צבאיים לצד חינוך צבאי, וסמליות חברתית של איש הצבא.
הסמליות, והסימבוליקה הצבאית, היא אחד מההיבטים החברתיים המובהקים של הצבא. הדרגות והמדים מותירים אחריהם לא רק אבק צבאי אלא גם כריזמה ואבק כוכבים שהם נכס חשוב בפוליטיקה ובקמפיינים. כך למשל התפאר בגין שברשימתו ישנם חמישה גנרלים. הוא ראה בכך חלק מהעוצמה של מפלגתו והלגיטימציה שהם זוכים לה. עוד קודם לכן, כשמפלגתו לקחה חלק בממשלת גולדה מאיר, הוא בחר לתפקיד שר את עזר ויצמן. מפקד חיל האוויר לשעבר שהיה חלק מקבוצת ההגמוניה, על-אף ששירת תקופה קצרה באצ"ל יחד עם אליהו לנקין ואלי תבין, שיעלו מאוחר יותר באלטלנה. בגין ראה בעובדה שהשר מטעם חרות הוא איש צבא, אלוף בצה"ל, בשר מבשרו של הממסד הביטחוני, סמל למקומה של סיעתו ותנועתו בסיפור הלאומי. בימי פוסט מלחמת ששת הימים, אז נתלו ברחובות ובבתים תמונותיהם של גיבורי המלחמה, התהדרותו של בגין ב"קצין משלנו", הייתה אמצעי שיווקי רב-ערך. אמנם עברו עשורים רבים מאז, אך לא הרבה השתנה. הסימבוליות הצבאית עדיין משחקת תפקיד בלבבות הבוחרים. במערכת הבחירות של אפריל 2019 עמדה מול קמפיין הליכוד מפלגה שכינתה עצמה "מפלגת שלושת הגנרלים", וניסתה למתג את עצמה כפטריוטית ולאומית בעזרת הדרגות הצבאיות שלה.
הפוליטיקה הישראלית משופעת ביוצאי צבא, אם גדי איזנקוט יצטרף הוא יהיה הרמטכ"ל ה-14 שנכנס לפוליטיקה, מתוך 22 רמטכ"לים בסך הכל. זה מספר חריג בכל קנה מידה. כך למשל, כאשר מחלקת המחקר בבית הנבחרים הבריטי פרסמה מסמך על הרקע החברתי של חברי הפרלמנט, קטגוריית העיסוק "יוצאי מערכת הביטחון" אפילו לא הייתה בין האפשרויות. דוגמה אחרת: רק 17% מחברי הקונגרס האמריקני הנוכחי שירתו שירות צבאי. המספר הנמוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
תפוצתם של יוצאי צבא בפוליטיקה הישראלית היא אולי הגדול ביותר במערב. ההסבר לכך נעוץ במקומו של הצבא בחברה הישראלית. חברה בה יש לשירות הצבאי ערך נורמטיבי, ולאלו המשרתים בו שנים רבות מתווסף גם הון סימבולי, אזי ברור למה מצביעים נוהרים לקצינים. החברה הישראלית, אם נרצה, היא חברה מיליטריסטית, מדד שמראה זאת בצורה בולטת הוא מדד המיליטריזם שמופק על-ידי המרכז לחקר הסכסוכים בבון. מדד זה מציב את ישראל במקום הראשון, כנתון שאולי מסביר את המעורבות של יוצאי הצבא בפוליטיקה.
על-אף המעורבות הכה גבוהה של אנשי צבא בפוליטיקה, בישראל ישנה תופעה משונה ביותר: אנשי צבא מצטרפים אליה אך נמנעים מלדבר על צבא, תחום התמחותם רב השנים. בואו נבחן את איזנקוט, הרמטכ"ל שמגשש את צעדיו אל התמודדותו הקרבה. במעט ראיונותיו התקשורתיים מאז עזב את הצבא הוא לא הרבה לדבר על הסורים, לא על אלפי הטילים המדויקים של חיזבאללה, לא על איום האיראני רב הזרועות, גם לא על החמאס והתמודדות מול שלטונו בעזה. על מה איזנקוט קרא תיגר? על הקרע והשבר. מאז פרישתו הוא לא הרמטכ"ל לשעבר, אלא אדם מודאג, האזרח המודאג היושב חמור סבר ומביע חששותיו מהלכידות הפנימית, מ"הקרע בעם", מהמחלוקות הפנימיות. כאשר הודיע שלא ירוץ בבחירות הקודמות פרסם איזנקוט מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו פרש את משנתו לגבי האיום הקיומי על ישראל בעיניו: המנהיגות והאמון הציבורי במערכות החוק והמשפט. "ישראל זקוקה למנהיגות המובילה את המדינה לקידום ערכיה הלאומיים, לגיבוש חזון לאומי, המלווה באסטרטגיה מתאימה", אמר, אך לא פירט מה הוא החזון הערכים או האסטרטגיה. כך הפך איזנקוט ממצביא צבאי לסוציולוג. פשט את מדיו ואת תחום עיסוקו בארבעים השנים האחרונות והפך מומחה לחברה הישראלית ולהשפעות של אמון הציבור במדינות דמוקרטיות. גם בראיון העומק עם בן כספית, שערך לפני חודשים ספורים על גבי "מעריב", הפך איזנקוט לפה הדובר של הז'אנר הסוציולוגי-אנתרופולוגי, יוצאי המטה הכללי של צה"ל.
מעציב לראות שזה מה שיש לרמטכ"ל לשעבר להציע, לא שיח על צבא או ביטחון, אלא מילים ריקות על מנהיגות חלולה. לא על סכנות צבאיות או על יחסים בינלאומיים בעידן של המתח האמריקני-סיני או העימות הרוסי-אוקראיני וחופש פעולתו של צה"ל במרחבנו נוכח כל אלו, אלא רטוריקה חלולה על לא כלום. כמה מהר הפך הרמטכ"ל לשעבר למש"קית חינוך בסדנת הכנה לקורס קצינים. מפתיע כמה מהר מצליחים הביטחוניסטים לאמץ את הרטוריקה הזאת: להגיד הרבה בלי להגיד כלום. מתגנב פה החשש שאולי השפה הזאת היא גם חלק מתרבות השיח הפיקודית-צה"לית. על-ידי אמירת הכלום הם מצליחים להשתלב בכל מפלגה שרק ירצו, מתאימים עצמם בגמישות אין קץ לכל מסגרת פוליטית או אידאולוגיה שיפגשו בקרן הרחוב. הרי לרמטכ"ל לשעבר לא דרושה אידאולוגיה, הוא פשוט סמל של ישראל הפטריוטית והטובה, דעותיו הן שוליות בפוליטיקה של תדמיות.
