לא הרבה אזרחים במדינת ישראל מכירים את משפחת א-סייד. משפחה בדואית מהפזורה חורה שבנם הישאם, חולה בסכיזופרניה, חצה את הגבול לרצועת עזה לפני 7 שנים. עד שלשום כל פעם שנושא השבויים והנעדרים עלה לכותרות הוא נסוב בעיקר סביב החיילים הדר גולדין ואורון שאול. גם משפחת מנגיסטו היא משפחה שמוכרת בציבוריות הישראלית בין היתר בזכות פעילי רשת מהעדה האתיופית והעובדה שבשנים הראשונות עוד עמד משרד יחסי ציבור לסייע למשפחה.
אבל משפחת א-סייד נשארה כמעט אנונימית ולא מוכרת עם מעט מאוד מידע, תמונות של הבן שחצה, ציטוטים של המשפחה. אף אחד לא כתב על בנם שיר, אף אומן גדול לא ביצע על כאבם דואט ואם תביטו היטב לאולפני הטלוויזיה תראו בעיקר לצד מגישי התוכניות תמונות של החללים, כשבמקרה הטוב אברה מנגיסטו איתם, אבל לא הישאם.
שלשום בפרסום של חמאס הם טענו שאחד משני השבויים חולה ובמצבו הרפואי חלה הדרדרות. שאלתי את המשפחות אם משהו דיבר איתן והתשובה הייתה "אף אחד". רק אחרי הציוץ שלי הם קבלו טלפון מנציג המדינה שאמר להם רק שזו פרובוקציה, ושלא יתראיינו כי המחיר יעלה. לשאלה האם המדינה ניסתה להבין מי מבין הנעדרים הוא המדובר, התשובה הייתה "אנחנו לא עוסקים בזה". זו תשובה מנפנפת של המדינה את התקשורת: עזבו אותנו העיתונאים שמנסים להביא מידע מסודר לציבור מה מרגישות המשפחות. אחד מבני המשפחה אף נדרש למחוק ציוץ שאפילו לא היה בקורתי אבל המסר שקיבל היה לא פחות ממאיים.
אתמול בצהריים התראיין בתחנת רדיו אביו של הישאם, שעבאן, עוד לפני שפורסם שמדובר בבנו. כשנשאל על מחיר השבת הילד בהנחה שחלילה באמת מצבו הדרדר, ענה האב את התשובה הכי אצילית ששמעתי בחיי מאבא שנמצא בסיטואציה כל כך קשה: "לא רק תמורת הבן שלי, תמורת שאר השבויים. עדיף את כולם״.
מאיפה הביא שעבאן את תעצומות הנפש להגיד משפט כזה שאלתי את עצמי ואני עדיין מחפש את התשובה. שעבאן הוא אב בדואי שחי בפזורה בשנה שבה נושא מעמדם של הבדואים בנגב הוא רותח. רק מי שנכנס לחורה ופגש את התושבים יודע כמה השנה הזו קורעת אותם בזהותם ובשאלה לאן פנינו. מצד אחד מפלגה מייצגת שחברה בקואליציה שמקדמת את זכויותיהם ומסדירה את ההתיישבות שם, מצד שני ויכוח קשה מאוד בחברה הישראלית סביב הזכויות שלהם. הם עצמם מנסים לגייס את ההנהגה במטרה להרגיע את הרחוב ולעצור את האלימות ומצד השני נקרעים בשאלה האם הלגיטימיות שהם משדרים משם לא הופכת אותם ל"אויבים" של שכניהם שמזדהים יותר עם הפלסטינים מאשר עם הישראלים.
לבדואים תרומה גדולה לישראל וזה בא לידי ביטוי בכמה פרמטרים. ראשית בצה"ל, בגיוס איכותי ומשמעותי, בבתי חולים ובשאר מערכי המגזר הציבורי שרוב המשרתים מוצאים לשם את דרכם. שעבאן במשפט אחד זיקק את הזהות החשובה של הבדואים בהקשר של נאמנות למדינת ישראל. אמירה כמו "לא רק את הבן שלי" היא בדיוק הסיבה למה חשוב למדינת ישראל לראות את הבדואים בעיקר את אלו שבוחרים ללא ללכת אחר המסיתים ולבחור בנאמנות לזהות המדינה הישראלית ולא הפלסטינית.
