נכד חכם שאל אותי אתמול: "סבתא, אם היו נותנים לך אפשרות לבחור, האם היית מבקשת שיהיו כאן ערבים או שלא יהיו? מה היית בוחרת? במשבר הפוליטי הנוכחי זוהי שאלת עומק שנשאלת. יותר פשוט לענות ולומר – אני עובד עם מי שדומה לי. אבל גם יריבים פוליטיים, ובוודאי שותפים ערבים, מאתגרים מאוד את האפשרות להנהגה משותפת של המדינה.
זה הזמן לשאול – האם הניסיון לשתף את מפלגת רע"ם בממשלה היה בדיעבד או לכתחילה, והאם הוא כשל? אז בפועל הוא ודאי כשל, אבל כרעיון, אולי היתה כאן פריצת דרך משמעותית. "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים… אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה – הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים". מציאות הגויים בשיבת ציון איננה טעות זניחה, אלא מציאות ממשית המשקפת תוכנית אלוקית. אז מה הם באים ללמד אותנו, ובאיזה אופן הלימוד הזה יכול להקרין גם על השותפות בתוך עם ישראל?
אולי יש כאן הזמנה להבין ששותפינו כאן הם חלק מתמונת שיבת ציון, והאתגר שלנו הוא לשנות גישה ושפה, ולהניח את עקרון השותפות כבסיס קיומי. כולנו כאן אורחים, מצווים לכבד את בעל הבית ואת מידותיו. שיתוף הגוונים השונים היא חובתינו, וככל שירבו – כן תוגשם המשימה הלאומית.
השיתוף עם רע"ם בעצם מזמין אותנו לוותר על המושג של בעלות ולדבר בשפת שותפות. ניקח את מפלגת רע"ם כמשל; מה הם באמת מציעים? לדאוג לאוכלוסיה הערבית במדינה מבלי להיכנס לסוגיות הפוליטיות, ולהתחבר אל מי שמוכן לשתף אותם בעשייה. הציונות היא הבסיס הריאלי שיאפשר זאת. יש כאן גישה פשוטה, פרקטית, עם עומק דתי. ומה היא מציעה לנו? מהי ציונות דתית לאומית? מה תפקידה?
אם נראה את הריאליה, בארץ המאחדת בתוכה יהודים וערבים בגוונים שונים, כרצון האל, תפקידנו הלאומי הוא ליצור מסגרת פוליטית שתאפשר את קיומם, כבודם וביטחונם של כל תושביה. דווקא תפיסה דתית רואה את העניין הלאומי באיחוד גווני האוכלוסייה השונים למלכות אחת, בארץ הזאת. בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אם נדאג שהגויים השותפים יאמרו הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, ומתוך כך יגדיל ה' לעשות עמנו. כך תושלם הגאולה.
אולי הניסיון, שהחל בביסוס השותפות הפוליטית ובליכוד המחנות מבפנים, יהיה הצעד הבא בגאולה.
