אחרי כל השביתות והדיון במקצוע ההוראה ובשכר המורים, בסוף בסוף, בסוף שנה להיות מורה זה מתגמל. הורים נרגשים עולים על הבמה במסיבת הסיום ומקריאים ברכה שהלוואי על כולנו. ברכה שמעריכה אותך, שרואה אותך, אם היא ברכה יפה במיוחד ולא גנרית אז היא רואה אותך ממש. את היכולות המיוחדות שלך, את התכונות הספציפיות. לפעמים גם מקבלים מתנה מדויקת כזאת שקלעו בדיוק למה שאת אוהבת, לפעמים לא, אבל כוונת הלב בוערת.
וזה עוד כלום. התגמול האמיתי הוא לקצור ברינה, במחול ובהצגה את כל מה שזרעת בדמעה, מה דמעה? ים של דמעות, של חזרות, של צעקות ואיומים ותסכולים וויתורים והתעקשויות שעד החזרה הגנרלית היית בטוחה ששום דבר לא יעמוד כמו שצריך. ואז, בערב עצמו כשכולם מגיעים מתרגשים מהבית מקולחים, עם חולצות שחורות כמו שצריך למקהלה, וכל האביזרים של הריקוד הגיעו ולא נשכחו, והאורות נדלקים והילדים נותנים כזה שואו שאפשר להתעלף! וכל הכשרונות שלהם צפים וילדים שכל השנה לא הצליחו ללמוד לשום מבחן פתאום זוכרים את כל הטקסט, ואם הם לא זוכרים הם מאלתרים כמו שחקן אמיתי ומצילים את המערכה ואף אחד בקהל לא שם לב. וילדים שהצד הלימודי שלהם או המשמעתי היה בואו נגיד, לא משהו, פתאום על הבמה באיזה תפקיד לא גדול, עושים אותו בתנופת כשרון שסוף סוף מעלה להם קצת את האגו, והדימוי העצמי, וחמש עשרה דקות התהילה הזאת, תיצרב להם לתהילת עולמים. ואת המורה מאחורי הקלעים- מלבישה ילדות, מוצאת להם את האביזר שחסר (לא אמרנו שלכל אחת יש ארגז? איפה הארגז שלךךךךך?? לא משנה בואי …תעלי בלי, את תהיי מעולה, מבטיחה לך ..).
וגם אתה המורה, מתפעם ממש. תראו איזו מילה יפה זאת 'מתפעם'. הלב שלך עולה על גדותיו, פועם חזק בכל הגוף עד שאתה מרגיש שכולך 'מתפעם'. ומחיאות הכפיים כשיורד המסך רמות כל כך כי הן לא מספרות רק איזו יפה היתה ההצגה אלא איזה יפה היה כל התהליך הזה, לחצוב באבן, להתכסות באבק, להישרט מהשבבים ולהמשיך להאמין.
בקהל יושבים הורים, מקפצצים בכסאות, נרגשים ובעיקר גאים, על היכולות והכישרונות וההתגייסות ועבודת הצוות שהילד או הילדה שלהם נבנו אליהם שמונה או שתיים עשרה שנים. השנה במסיבת סיום שהייתי בה, עלה הורה נרגש וגאה על הבמה וברך ברכה, מאלו המיוחדות והאישיות יותר. לכאורה מושלם. מחיאות כפיים אפשר לרדת מהבמה בשביעות רצון. אבל הוא ביקש להזכיר בדבריו ולא לשכוח את מי שלא גאה ומתפעם ומקפץ מהתרגשות, את ההורים או הילדים שיושבים כאן על הכסאות ושמחים שזה נגמר, ולא יהיו להם דקות של תהילה, ולא יעלה להם האגו הערב, אלא שוב הוא יקבל מכה, ולא היו להם שמונה שנים יפות ולא שתיים עשרה והם והמערכת והם והמורים היו במלחמת תיסכולים והתשות הדדיות שנים ארוכות, והדרך קדימה מלאה חששות. לא חששות מהסוג המניע קדימה, אלא חששות שיש להן ועוד איך על מה לסמוך.
אחר כך קיבלתי מכתב הביתה, מכתב ממש, מהורים, שידעו שאני כותבת את הטורים האלה, שכתבו כמה הם הזדהו איתו וכמה תודה שהוא אמר את זה, וכמה הם לא גאו בתוכם, אלא געו בבכי בתוכם וחייכו בחוץ. ואמרתי להם שאני אכתוב על זה קצת, לא שזה יעזור, אבל אולי בתוך כל ההמון החוגג זה טיפה יפיג את הבדידות.
