באמצע השבוע שעבר סערה הרשת סביב תמונה שהעלתה זמרת, ובה היא לבושה בבגד ים. מגיבים מן הצד השמרני תקפו אותה על כך שהתמונה "פרובוקטיבית", "לא צנועה" ולא מתאימה לאישה נשואה ולאמא. ומן הצד השני קמה מחאת נגד של משפיענים ומשפיעניות שהגנו על זכותה של כל אישה, בכל סטטוס משפחתי, להתלבש ולהצטלם כרצונה. הסערה הלכה והתרחבה. תוכניות בוקר העלו אייטמים בנושא, הכותרות באתרי החדשות הציפו עוד ועוד תגובות ועדכונים בהתפתחויות, והפיד הדתי והפמיניסטי נמלא דיוני עומק על צניעות ומעמד האישה. בשלב מסוים הפכה הרשת למקום שלא נעים להיות בו, עד שנדרשתי לשנות כמה מהגדרות הצפייה (ספרו לי אם קורה משהו חשוב ב"סטטוסים מצייצים"), אך לאחר מכן ניסיתי לחשוב על מה בעצם הייתה המהומה.
תמונות של מפורסמות בבגדים מסוגים שונים הן, למיטב הבנתי, דבר שבשגרה. זו למעשה אחת הסיבות שבשלהן אני לא נכנס לאינסטגרם (מלבד הסיבה הבסיסית יותר, שמתישהו צריך גם ללמוד תורה). אם מדי פעם הן מעוררות דיון כלשהו, הוא מתקיים לרוב בין כותלי מדורי הרכילות הצהובים באתרים שגם אותם איני נוהג לפקוד. מה שהביא את הפרשייה הנוכחית אל קדמת השיח הציבורי וחשף אותו בפני צרכן החדשות הנורמטיבי היה גורם אחד שעדיין לא הזכרתי: בתמונה שהועלתה מחזיקה המצולמת את בנה בן השנתיים. פריט המידע הזה נזכר בטורי הדעה רק כבדרך אגב, אבל דומני כי ברובד כלשהו, לא לגמרי מודע, השילוב בין מיניות וילדוּת הוא שהקפיץ את העוקבים וטלטל את הרשתות.
יש קמפיין שעולה בשנים האחרונות לקראת פורים בסיסמה "משאירים אותן ילדות", ומטרתו להילחם בתחפושות (כגון "אחות", "שוטרת", "דיילת") שמיועדות לילדות ומעוצבות באופן מיני. הקמפיין כשלעצמו ראוי מאוד, ויש גם פרק ב"קופה ראשית" שמציף את הנושא. אבל הסלוגן, מה הוא אומר בעצם? "חכו רגע עם המיניות שלכן. רק שנה או שנתיים, אולי עד התיכון – אז תוכלו לעשות מה שבא לכן, ללבוש תחפושות פתייניות במוצהר ללא הגבלה. העיקר שתחכו רגע, שתישארו עוד קצת ילדות".
בשנים האחרונות עולה קמפיין חשוב לקראת פורים "משאירים אותן ילדות". רק שהסלוגן בעצם אומר "חכו רגע עם המיניות שלכן. רק שנה או שנתיים, אולי עד התיכון. אז תוכלו לעשות מה שבא לכן"
זוהי נקודה עמוקה ביחס לתפיסת המיניות של העולם המערבי, המרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם עוד. את הדיסוננס שהוא חווה בין הסלידה הנוצרית־פוריטנית ממיניות לבין השחרור המוחלט שהוא מצדד בו בפועל, הוא פותר באמצעות מתיחת חומה של ברזל בין התום הילדותי, הא־מיני, לעולם הגדולים המופקר.
אחד הביטויים החריפים והחולניים של ההבחנה הזו היה הנורמה שרווחה בתקופה הוויקטוריאנית – ואימץ אותה בין השאר לואיס קרול ("אליס בארץ הפלאות") – לצלם ילדות קטנות ללא בגדים. מתברר שגם אליס הייתה ביניהן. זה לא נעשה מתוך כוונות מיניות, אלא דווקא מתוך רצון לשוב אל תום הילדות הזך, שגם חשיפה של הגוף החומרי לא תוכל לפגוע בטהרתו.
הגרסה המודרנית של העיוות הוויקטוריאני באה לידי ביטוי סביב מחאת המכנסונים הפורצת אחת לשנה או לשנתיים, נגד קוד הלבוש בבתי הספר שלא מתיר לתלמידות להגיע במכנסיים קצרים. גם כאן, קוד לבוש בחטיבת ביניים מעורר התנגדות עזה הרבה יותר מאשר קוד דומה באוניברסיטה או בצבא. מתוך רצון עמוק להבחין בין עולם המבוגרים, שבו קשה יותר להתכחש למשמעות המינית של לבוש (ולגיטימי להגביל אותה במקומות העבודה), לבין עולם הילדים שעדיין לא אמור לשחק במגרש הזה, ומי שמנסה להחדיר את השפה המינית לתוכו הוא בעל חשיבה חולנית וסוטה.
מכאן הרגשות החזקים, מכל הצדדים, מול תמונה שיש בה ילד טהור בן שנתיים מחד וּלְבוש מתוך עולם המבוגרים הפרוץ מאידך. ומכאן חוסר האונים בניסיון להסביר לילדים למה בעצם דורשים מהם בבית הספר את שהמבוגרים עצמם לא מקיימים בחוץ. דרוש אומץ, בעולם המודרני, להכיר בכך שמיניות היא חלק בסיסי מאוד בקיום שלנו. שהיא קיימת (בצורות שונות כמובן) בכל שלבי החיים. ודווקא מתוך כך להמשיך להאמין במושגים של תום וטוהר ורכות ועדינות גם בגיל מבוגר. להילחם עליהם בכל הכוח, גם אם לפעמים קצת מועדים, ולא רק להתגעגע אליהם כאל חלום ילדות מנופץ.
