תקשיבו, בימים האחרונים התחלתי שוב ללכת וזה הדבר הכי מטורף בעולם! אני פשוט בהלם מזה שרוב האנשים בעולם הזה אשכרה הולכים בו, עם הרגליים שלהם, הם פשוט הולכים! אני יודע אתם חושבים שהשתגעתי, אבל האמת היא שבשנים האחרונות אני כמעט לא הולך, אני גר בתל אביב, והיא עיר של אופניים, אני שם את הילדים שלי בגן עם אופניים, ואוסף אותם מהגן עם אופניים, וכשאני נוסע למשרד שלי או לפגישות בעיר, אני נוסע בטוסטוס שלי, וכשאני יוצא מהעיר, להרצאות או לטיולים, אני נוסע עם האוטו שלי, כך שבאופן כללי, לא יוצא לי ללכת ברגל בכלל בכלל בכלל, כבר שנים שלא התהלכתי בעיר, ככה, בפשטות, כמו שאנשים שהולכים מתהלכים.
אבל לפני שבועיים, כמו שאתם ודאי זוכרים, היד שלי נשברה לי רחמנא ליצלן, ומאז אני מסתובב בעולם הזה חשוף וחלש ורגיש ומובס, ועם גבס מעפן על הזרוע, ולאנשים עם גבס מעפן על הזרוע אסור לנסוע באופניים, ואסור לנסוע בטוסטוס, ואסור לנסוע ברכב, וכל מה שמותר להם, זה ללכת ברגל, איייי, וככה יצא שכבר שבועיים שאני הולך ברגל. אני לוקח את הילדים לגן ברגל, ואוסף אותם מהגן ברגל, אני הולך לפגישות ברגל, וקופץ למכולת ברגל, ובאופן כללי אני לא מתרחק מהבית, כי העולם כל כך חם עכשיו, והחום הזה נכנס לי מתחת לגבס, חחחח, אבל גם כשאני יוצא מהבית, אני כל הזמן הולך ברגל.
ומה אני אגיד לכם, ללכת ברגל זה הדבר הכי! מטורף! שקרה לי! בחיים! אני לא מגזים זו חוויה משוגעת, חשופה, איטית, אינטנסיבית ומטלטלת, אתם מבינים, בימים שבהם עוד נסעתי על האופניים שלי, בכבישים השטוחים של תל אביב, הייתי חוצה את העולם במהירות, עם משקפי שמש על העיניים, ואוזניות לבנות באוזניים, בלי להיתקל באנשים, בלי להישרף בשמש, בלי לראות חתולי רחוב מטונפים, בלי להריח את פח הזבל שעולה על גדותיו. ולפעמים, במקום להתחמק מהעולם על אופניים, הייתי מתחמק מהעולם על הטוסטוס שלי או בתוך האוטו שלי, אבל עכשיו, בימים האחרונים, אין לי ברירה, אני כבר לא יכול להתחמק, אני צועד לי ברחובות, עם הרגליים שלי! צעד אחר צעד, טק, טק, טק, טק, אני צועד לי בעולם, נוכח, מבועת, קיים, אני הולך לי, הלוך וּבכֹה, בלית ברירה, ובמלוא קיומי.
וכשאני הולך ברגל אני רואה את הרחובות והבתים, את המכוניות ואת הכבישים, את החיות ואת האנשים, אני רואה את ההומלס הזה שברח מאיכילוב עם הפצע הזה ברגל שכל כך לא רציתי לראות, אני רואה את אבא של אופיר, מהגן של נח, שאומר לי, אוי מה קרה לך ביד, חחחחח וואלה מהכדורסל, טוב תרגיש טוב, אני מרגיש את השמש שורפת לי את הפדחת, ואת הצל המתוק של העצים המותשים, שמגן עליי מפניה. כשאני הולך ברגל אני מרגיש את החום של האספלט שעולה מהכביש, אני שומע את הצפירות החדות של ניידות המשטרה הלחוצות, אני מריח את הריח הדוחה הזה שנידף מגינות הכלבים, אני טועם את האלתוש המר שמרחתי על הזרוע כדי לא להיעקץ, ואז חומק במזל מכמה רוכבי קורקינטים מטומטמים, וממלמל לעצמי – "אמאל'ה, איזה אינטנס".
הרב הקדוש ולטר בנימין הצדיק אהוב ליבי כתב לא מעט טקסטים על דמותו המופלאה של "המשוטט". המשוטט על פי בנימין, הוא אדם שמתהלך ברחובות העיר ללא מטרה, בעיניים בורקות ולב פקוח. הוא לא ממהר לשום מקום, ולא חשוב לו להגיע בזמן לשום דבר. הוא פשוט כאן, בתוך המרחב, שותה בצמא את ההוויה. המבט שלו לא שיפוטי, העמדה שלו מכילה וסופגת. הרחובות יפים בעיניו. האנשים יפים בעיניו. העיר יפה בעיניו. העולם יפה בעיניו. וגם הוא עצמו יפה בעיניו.
השוטטות, לפי בנימין, היא חוויה קריטית עבור האדם היוצר. יש בה משהו נינוח, בשל, בוגר ולא תועלתני. ההליכה המתבוננת הזו בעולם היא מתנה שכל אדם יכול להעניק לעצמו בקלות. לצאת החוצה ולהתהלך. אפשר רגע להאט, במקום לדהור מנקודה לנקודה, אפשר לשהות רגע בדרך. החיים יחכו רגע, עד שמישהו מתבונן בהם הם לא יחכו, בטח שהם יחכו. זה מה שוולטר בנימין אמר, וזה גם מה שאני מרגיש שקורה לי בלב בימים האחרונים, מאז שהתחלתי ללכת.
לא יודע, קשה לי לתאר את זה במילים, אבל ההליכה הזו, שנכפתה עליי בלית ברירה בימים האחרונים, גרמה לי להבין את ההדחקה שחייתי בה עד עכשיו. במקום ללכת במציאות, חמקתי ממנה. במקום להיות בעולם, חציתי אותו במהירות הבזק. במקום להתבונן בפרטים המופלאים והאיומים של הכאן ועכשיו שבו אני חי, העדפתי להצטנזר ולהדחיק. רק לא להיות, רק לא לפגוש, רק לא להתאהב. ומאז שהתחלתי ללכת, ולהזיע, ולהרגיש את העולם, להריח אותו ולשמוע אותו ולטעום אותו ולנשום אותו, הפכתי לאדם אחר – חשוף יותר, וחלש יותר, ורגיש יותר, והרבה יותר משתוקק. משהו במציאות "נפתח" לי. משהו בקיום האנושי שלי השתחרר. זה סוד קסמה של השוטטות הזו, הצמאה, שבנימין דיבר עליה. זה סוד קסמו של הקיום האנושי הסבלני. גם למראה נושן יש רגע של הולדת. והדרך המשוטטת עוד צופה אל ההלך. והבכי והצחוק עוד כאן, בלב תוגת הצעצועים. שכוייח.
