לא מזמן התחלתי פגישות אצל מטפלת ששאלה אותי למה אני מגיעה אליה? זו לא פעם ראשונה שאני מתחילה טיפול, אבל התשובה לא הייתה מפוענחת לי. עלה גם עניין החוסר בזוגיות אך לפני שנתתי לה תשובה היא אמרה לי "אנחנו נניח את הסיבה שלך, כדאי להבין שזה לא העניין שבאת בגללו, כי בדרך כלל זו לא הסיבה האמיתית" בסיום המפגש היא אמרה לי שנראה שהגעתי אליה עבור המשך התפתחות ולא עקב מצוקה כלשהי ולא כי אין לי זוגיות, שזו לא החסימה שלי.
אני לא תוהה האם זה נכון או לא נכון, כי לשם כך יש טיפול ולא עניין אותי לדעת את נקודת המוצא אלא פשוט להתחיל ללכת. ברור לי שבחיים האלו יש מטרה יחידנית ויש מטרת על. מטרה יחידנית יכולה להיות להפסיק חרדה מטיסות או מעליות עד למטרות יותר גדולות כמו הצלחה בקריירה ולפתור בעיות בזוגיות של שלום בית או חוסר יכולת לפתח קשר אינטימי. ויש מטרת על. מטרת העל תמיד תהיה קשורה בהתפתחות הנשמתית שהתגלגלה לגוף הנוכחי הזה, להורים מסוימים, חוותה ילדות מסוימת ויש לה את דרך החושך והאור שלה בעולם. הזוגיות, הפחד ממעליות, הקריירה, הם מעטפת חיצונית דרכה האור הזה יכול להתבטא.
לקראת צאת חג השבועות שהיה החודש, ישבנו לעת שקיעה וניסינו ללמוד ולקבל עוד קצת מהאור של החג. סיפרתי על רגע אינטימי שהיה לי בתפילה בבית-כנסת לפני שמקריאים את עשרת הדיברות. בדרך כלל אני מבקשת להצליח לקבל תורה חדשה עבורי. כמו הרבה פעמים זה מתחיל דווקא מהמקום הכי לא מקבל. פתאום נזכרתי ביום כיפור לפני שלוש שנים. זה היה יום כיפור מאוד מואר (וממש לא תמיד כך..) הצלחתי להיות עמוק בתוך כול התפילות, האנרגיה המוארת שהייתה מהאנשים מסביב שהגיעו לחג שנערך אצל הרב יעקוב ורשבסקי. הייתה אווירה מיוחדת ואני צללתי לתוך רגש חופשי וגמיש של שמחה, לבכות בתפילות, שלווה ורצונות שקשורים באהבה. לקראת סוף השנה הזו נכנסתי לזוגיות, בערך שנה לאחר יום הכיפור ההוא דיברנו על חתונה, אך החתונה התבטלה בחסדי שמיים. הייתי פנויה להכיר מישהו חדש אחרי הפרידה כי הלב שלי לא נסגר ממנה, אבל גם זה עדיין לא הגיע. ושאלתי את עצמי ואת האלוהים באותו רגע בבית הכנסת בחג שבועות – מה הטעם? כול האור והתפילות, אז ביום כיפור( ובכלל) שעבורי הן לא רק מילים חיצוניות אלא השפעה להמשיך לפעול כאדם מיטיב לעולם במעשים שלי. בשביל מה?
התשובה מיהרה להגיע כקול ברור. קיבלתי את התשובה שקיבלתי ולאותו רגע יכולתי להרגיש ענווה ושפלות, קבלה מוחלטת של הסיפור שלי ורק ככה אפשר לקבל תורה. אחרי שסיפרתי את זה חבר אמר שהוא לומד בימימה על ההבדל בין התקדמות להתפתחות. התפתחות היא ספיראלית, לעולם אינה נגמרת ואיננה קשורה להתקדמות חיצונית.
לאביתר בן-דודי, יש שיר שנקרא "פרגולה". הוא מתאר בו את כול הדברים שהוא השיג בעמל כפיו אך בשיר הוא בוחר להשמיע קול מעט ציני כלפי הדברים האלו. הציניות מגיעה מהקול שמבקש להצליח לא להתבלבל מהחיצוני, לחשוב שהוא התקדם בחיים אך למעשה הוא לא התפתח בפנימיות שלו. הוא מבקש מהאישה שלו ושותפתו לחיים "בואי החוצה בואי נצא" אך אולי זו גם קריאה לנשמה שלו "בואי החוצה, בואי נצא" . אולי השגתי את כול זה, אבל עם כל הכבוד ל"יונדאי סנטה פה", אני רוצה לעשות סיבוב ברחובות עם הנשמה שלי.
