פרופ' דוד הלבני, שהלך לעולמו אתמול בגיל 95 היה מן הדמויות המיוחדות האלה, שבציבור הרחב כמעט שאינן מוכרות, אבל שמם נישא בהערצה במרחבי תחום עיסוקם.
הלבני היה אחד מגדולי חוקרי התלמוד של הדור האחרון, ומבחינת חידושי המחקר והשפעותיו היה כנראה הגדול שבהם. חידושו הגדול הוא הטענה שבטקסט התלמודי יש משתתפים משני סוגים שונים: אלה שמצוטטים בשמם, המוכרים לנו כ'אמוראים', ואלה שמנהלים את הדיון, מעלים שאלות, עונים תשובות ומסכמים את סיכומי הדיון. הם אינם מוזכרים בשמותיהם ולכן הוא כינה אותם 'סתמאים' [מעצבי ה'סתם תלמוד'].
עד החידוש של הלבני, ההנחה הייתה שהציטוטים וניהול הדיון נעשו כולם בידי האמוראים. אבל הלבני, שכל ימיו חתר להבנת פשט התלמוד, לא הבין מדוע חלק גדול מהתירוצים בתלמוד לא מסתדרים עם ההגיון הפשוט. מכאן באה לו ההברקה שיש בדיון התלמוד שני רבדים, ומאות שנים מפרידות בין האמוראים לסתמאים. משום כך הטקסטים האמוראיים שהיו בידי הסתמאים השתבשו לעתים קרובות, ומכאן הסיבה לרוב תירוציהם הדחוקים. את החידוש הזה שלו הוא יישם באמצעות קריאה ופרשנות שיטתית של רבות ממסכתות התלמוד, שיצאה לאור בשמונה כרכים של המפעל 'מקורות ומסורות'. על המפעל הגדול הזה הוא אף זכה בפרס ישראל בשנת 2008.
סיפור חייו של הלבני מרתק לא פחות. הוא גדל בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה, אבל עוד בהיותו בן 4, בעקבות גירושי הוריו, הוא עקר לבית סבו, שחי בעיר סיגט שבהונגריה (עירם של האדמו"ר מסאטמר, ושל חתן פרס נובל אלי ויזל). הוא גדל בתנאי עוני מרוד, אבל נודע כעילוי תלמודי, מה שזיכה אותו במעמד מיוחד בקהילה. באוטוביוגרפיה שכתב, "עלה לא נידף", הוא סיפר על הקצב המקומי, שהיה מעניק לו מטבעות בכל פעם שפגש אותו. תושבים אחרים היו עוצרים אותו ברחוב או סתם מגיעים להציץ בו לומד.
בהיותו בן 17, החלה השמדת יהדות הונגריה. כל משפחתו נספתה באושוויץ. הוא עצמו היה באושוויץ כשבוע, וניצל מהשמדה כצעיר שנשלח למחנות עבודה מפרכים. את לימוד התורה המשיך גם בתנאים האלה, יחד עם קבוצת חברים שישבה והעלתה יחד סוגיות תלמודיות מן הזיכרון. פעם אחת סיכן את חייו ממש כאשר ראה שומר גרמני אוכל כריך עטוף בדף מן ה'שולחן ערוך'. הוא ידע שעצם הפנייה לשומר עלולה לעלות לו בחייו, אבל האינסטינקט גבר על ההגיון. הוא כרע ברך לפני השומר והתחנן שייתן לו את הדף. למרבה הפלא, השומר נעתר לבקשה. הדף היקר ליווה את החבורה במשך חודשים אחדים ונשמר על גופו של אחד החברים, עד שזה נשלח בעצמו להשמדה.
אחרי המלחמה נסע הלבני לארה"ב, שם שהה בית יתומים יהודים שבו הנהיג מרד נגד אכילת הבשר, מחשש שאינו כשר. שמעו של העילוי הצעיר הגיע לאוזניו של פרופ' שאול ליברמן, מגדולי חוקרי התלמוד של הדור הקודם (אף הוא חתן פרס ישראל, בזכות מפעל הוצאת המהדורה המדעית של התוספתא). ליברמן טיפח את הלבני מוסד שבו לימד בעצמו, בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בניו יורק (JTS). הוא הפך בסופו של דבר גם ליורשו של ליברמן.
ב-1983, שנת מותו של ליברמן, הדהים הלבני את הקהילה היהודית בארה"ב, כאשר הודיע על פרישה מהמוסד שבו גדל, בעקבות החלטת המוסד להכשיר גם נשים כרבניות. בסופו של דבר, נפשו של הלבני היתה ונשארה אורתודוקסית. במכתב הפרישה שלו הוא כתב, בין היתר: "ידוע לי הלחץ העצום מכיוונים שונים להסמיך נשים. אולם יהודי דתי העומד בפני עימות בין סוציולוגיה ודת חייב לבחור בדת". כשנשאל על הפער בין עמדותיו המחקריות הנועזות לשמרנותו ההלכתית, לא היסס להודות בפער: "אכן, בלימוד חייב אדם לשאוף לאמת ללא פשרות. [אבל] בהתנהגות הוא חייב לקבל את הנורמה הדתית".
ההכרה במעמדו של הלבני ניכרה גם לאחר פרישתו מבית המדרש לרבנים. הוא הוזמן כמעט מיידית ללמד באוניברסיטת קולומביה, הסמוכה לבית המדרש, כמרצה יהודי יחיד במחלקה לדתות. זה לא היה קל, אבל הלבני רמז לכך עוד במכתב הפרישה שלו: "אסוני האישי הוא כי איני יכול לדבר עם האנשים שאיתם אני מתפלל [מפני שאינם מבינים את עולמו המחקרי;י.ש.], ואיני יכול להתפלל עם האנשים שאיתם אני יכול לדבר [המשפט הזה הוא ציטוט של ההוגה והמחנך עקיבא ארנסט סימון;י.ש.]. אולם כאשר חייב אני לבחור, תמיד אצטרף לאנשים שאיתם אני מתפלל, כי אני יכול לחיות ללא דיבור, ואיני יכול לחיות בלי תפילה".
כשיצא לפנסיה גם מהאוניברסיטה, עלה הלבני לישראל. זה מה שאיפשר לו גם לזכות בפרס ישראל, הניתן רק לאזרחי המדינה. בכל שנותיו מאז, הוא נודע במקומו הקבוע באולם לספרי יהדות של הספריה הלאומית בירושלים. זה היה המקום הקרוב ביותר למדף ספרי התלמוד. "בחרתי את המקום", הוא אמר, "כדי לחסוך את הזמן המצטבר בהליכה אל המדף ובחזרה. לזכותם של אנשי הספריה ייאמר שהם שומרים לי אותו".
שמירת המקום היתה כדאית גם לאנשי הספריה. רבים ממשתמשי הספריה נעזרו בעובדה שהלבני ישב מדי יום באותו מקום, במשך שעות ארוכות, כדי לעלות אליו לרגל ולהציף אותו בשאלות. לכולם ענה בנימוס ובכבוד, בלי לתת להם תחושה שהם מבטלים את זמנו, ובראיון עיתונאי אף ציטט אחד מהם שאמר לו כי פנה אליו משום ש"התשובות שלך יותר מהירות מחיפוש באנציקלופדיה".
נ.ב. בקבוצות ווטסאפ של אנשי הציונות הדתית, כמו גם ברשתות החברתיות, נפוצה אתמול ההשוואה השלילית בין עוצמת הסיקור של יהודה משי-זהב, שאף הוא נפטר אתמול, לזו של הלבני. בעיניי, זו השוואה מיותרת. טבעי לגמרי שסיקור מותו של משי-זהב יתפוס מקום בולט יותר. כל חייו הוא היה מוכר יותר מהלבני. פעילותו בזק"א, עוד לפני סקנדל הפגיעות המיניות, השפיעה באופן ישיר על חייהם של יותר בני אדם מאשר השפיעו מחקריו של הלבני; קל וחומר שפרשת הפגיעות המיניות, שדירדרה באחת את מעמדו הציבורי של משי-זהב מחתן פרס ישראל לאחד האנשים הבזויים ביותר בחברה, היתה דרמטית יותר מסיפור חייו של הלבני בשנים האלה. ממילא, לא צריכה להיות טענה על שהיקף ועוצמת הסיקור של משי-זהב יהיו גדולים יותר. אבל מה שמקומם בצדק הם אותם כלי תקשורת שהתעלמו לחלוטין מהלבני, או שהקדישו לו רק שורות ספורות, לצאת ידי חובה.
