פסק הדין שנתן השופט משה סובל בשבוע שעבר הוגש בטעם חמוץ־מתוק. מתוק בשל עצם הטלת האחריות הנזיקית על הרשות הפלסטינית לפיגועים שעודדה ותמכה בהם, וחמוץ בשל גובה הפיצוי הנמוך בואכה מגוחך שהוטל עליה.
מטרת דיני הנזיקין היא "להשיב את המצב לקדמותו", ועל כך העיר פעם אהרן ברק כי "אין משיבים יד שנגדעה או רגל שנכרתה; אין משיבים פגיעה בכושר ההשתכרות, ואין מוחקים כאב וסבל". ועל דברים אלו אפשר רק להוסיף שקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין דרך להשיב ילדות אבודה לילדים יתומים שהוריהם נרצחו. ובכל זאת, פיצוי כספי משמעותי חשוב כדי לסייע לשארי הקורבנות לשקם את חייהם ולו במעט.
את הטרוניה על גובה הפיצוי אין להטיל על שופט המחוזי מירושלים, אלא על מי שקבעה את הסטנדרט לפני כשנה – שופטת בית המשפט העליון יעל וילנר. אולם כדי שלא להקדים את המאוחר, נשחזר רגע מה קרה במגה־תיק הזה, שאותו ניהל ארגון "שורת הדין" במשך יותר משני עשורים.
התביעה המקורית הוגשה בשמה של אירנה נורזץ', אלמנתו של ואדים, שנרצח בלינץ' ברמאללה. תמונות המחבל המנופף מחלון תחנת המשטרה הפלסטינית כשידיו מגואלות בדם הנרצחים הפכו לסמל המזוויע המפורסם ביותר של האינתיפאדה השנייה. לבקשת התובעים אישר בית המשפט הטלת עיקול בגובה 64 מיליון שקלים על כספים של הרש"פ, ובשנים שלאחר מכן הצטרפו עוד 14 תביעות של יורשי נרצחים מפיגועים שונים.
השופטת וילנר צמצמה את הפיצוי מ־62 מיליון שקל ל־8 מיליון כדי לשמור על "אחידות בפסיקה"
התיקים אוחדו, והשופט שדן בהם במאוחד היה משה דרורי. פסק הדין של דרורי ניתן לפני כשנתיים. הוא השתרע על פני 1,200 עמודים והיה אחד החשובים בקריירה של השופט. מדובר בפסק דין תקדימי בשני היבטים: ראשית, בשל עצם הטלת האחריות הנזיקית הישירה לפיגועים על הרשות הפלסטינית. זה לא היה פשוט, שכן כדי לבסס חבות לא די היה להוכיח שהרשות הייתה מעורבת בהסתה, אלא נדרשו ראיות למעורבות שלה בהכוונה ישירה של פיגועים.
פרקליטי שורת הדין ליקטו אינספור מסמכים וראיות שהעידו על ערוצי זרימת הכסף וההנחיות. אלו כללו חומר שנלקח מההליכים הפליליים שנוהלו נגד המחבלים בבתי הדין הצבאיים, כולל תמלילי חקירה של המחבלים עצמם, עדויות של חוקרים ושל אנשי מודיעין שטיפלו בתיקים, ועוד. הם הצליחו להוכיח שיאסר ערפאת, ההוא שח"כים ישראלים מסוימים אוהבים להצטלם ליד הקבר שלו, אישר באופן אישי העברת כספים למחבלים לפני ואחרי שעשו פיגועים, שאנשיו תמכו לוגיסטית בפיגועים באמצעות אספקת כלי נשק ותחמושת, וגם לשכנע את בית המשפט שהתשלומים בדיעבד שניתנים למחבלים בכלא מהווים אשרור של הרש"פ לכך שהמעשים נעשו בשליחותה.
הוכחת הזיקה שבין הרש"פ לפעילות הטרור הייתה רק משוכה אחת בתיקים הללו. משוכה נוספת שעימה התמודד דרורי, לא פחות מורכבת, הייתה בשאלות משפטיות. לא ניכנס עמוק מדי לעובי הקורה, אך נתייחס לחלקן על קצה המזלג. מכיוון שדיני הנזיקין נועדו כאמור ל"השבת המצב לקדמותו", סכום הנזק המוטל על המזיק מוגבל ליכולת של הניזוק להוכיח נזק, ותחום לגובה הנזק. ככלל, ניזוק לא יכול לקבל פיצויים פעמיים. מכיוון שכך, אם הוא מקבל פיצויים מהביטוח הלאומי, אין לו תמריץ לתבוע את המזיק, שכן גם אם יזכה בתביעתו – התשלומים שישלם המזיק ילכו לשפות את הביטוח הלאומי על הוצאותיו. גם כאשר אדם המבוטח בביטוח שיפוי (כלומר ביטוח המפצה אותו בגובה נזקיו) תובע את המזיק, מי שייהנה מפירות התביעה היא רק חברת הביטוח ולא הניזוק. מסיבה זו ניזוקים מבוטחים לא תובעים את המזיק אלא את המבטח.
זוהי פחות או יותר הסיבה שתביעות נגד הרש"פ לא המריאו עד עכשיו. מדינת ישראל לא רצתה לתבוע את הרשות הפלסטינית כי חשוב היה לה להחזיק אותה במצב כלכלי מתפקד, ולנפגעי הטרור גם לא היה תמריץ לתבוע כי כל שקל שהיו מקבלים היה נשאב לביטוח הלאומי ולא מגיע אליהם. במובן הזה השופט דרורי פרץ דרך כאשר קיבל כלי משפטי נידח שהשימוש בו איננו נפוץ – פיצויים עונשיים.
מדובר בכלי שפותח בפסיקה כבר בשנות ה־50. הפיצוי העונשי גומל לרשע רע כרשעתו למען יראו וייראו. פיצוי זה יעיל במיוחד כאשר קצרה ידו של המשפט הפלילי מלהושיע, כמו במקרה של הרש"פ, שאותה אי אפשר להעמיד לדין. לפיצוי העונשי יתרון כפול: הוא לא מוגבל לגובה הנזק, וגם לא חלה עליו חובת קיזוז במקרה שהנפגע מפוצה מכספי ביטוח פרטי או הביטוח הלאומי. בפסק הדין של דרורי היו עוד רכיבים מעניינים רבים שלא ניכנס אליהם; כך או כך, דרורי פרש לגמלאות לאחר שהכריע בשאלת החבות, והתיק הועבר לשופט משה סובל שנדרש להכריע בגובה הפיצוי.
בינתיים התרחשה תפנית בעלילה. נגד הרש"פ הוגשה תביעה אחרת, על ידי עיזבון המנוחים שרון ויניב בן־שלום, שנרצחו בפיגוע דמים בכביש 443 באוגוסט 2001. בתיק נפסקו פיצויים גבוהים יחסית, והוא הגיע בערעור לעליון לשולחנה של השופטת וילנר. בפסק דין מפורט אשררה וילנר את העקרונות שנקבעו בפסק הדין של דרורי, ולמעשה העניקה גושפנקה של הערכאה העליונה לעצם האפשרות של נפגעי טרור לתבוע את הרש"פ. היא גם הוסיפה נדבך ביישומה של "הלכת אלסוחה" בתביעות טרור, הלכה העוסקת בזכות התביעה של נפגעים משניים, כמו בני משפחה מדרגה ראשונה שנפגעו נפשית מרצח קרוביהם.
אבל כשווילנר החלה לעסוק בגובה הפיצוי קרה משהו לא ברור. היא לא קיבלה את הפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי – 62 מיליון שקל, וצמצמה אותו לסכום קטן בהרבה – 8 מיליון שקלים. הנימוק שהציעה: "לשמור על אחידות בפסיקה". הפסיקה שלה השפיעה באופן ישיר על השופט סובל, שעדכן בתיק שלו את התעריפים בהתאם לתקדים שקבע בית המשפט העליון.
לשם השוואה: ערכאות אמריקניות פסקו 106 מיליון דולר לילדי משפחה ישראלית־אמריקנית שהוריהם נרצחו בפיגוע. בתיק של משפחה אחרת פסקו האמריקנים 198 מיליון דולר. בתי משפט אחרים בארה"ב קבעו "תעריף" נגד הרש"פ: 12 מיליון דולר לכל ילד יתום ו־5 מיליון דולר לכל אח של נרצח. בפסק דין נגד איראן חילטו האמריקנים את התקציב שהעבירה איראן לג'יהאד האסלאמי בתקופה מסוימת – 30 מיליון דולר.
אומנם אין ציפייה שדיני הנזיקין בארץ ישתוו לסטנדרט האמריקני, שבתביעות של אזרחים נגד תאגידים הוא לפעמים באמת קצת לא פרופורציונלי, אבל כשמדובר בתביעות נגד ארגון המעודד טרור – זה בדיוק הזמן והמקום לבעל הבית להשתגע. הרשות הפלסטינית היא ארגון סמי־מדינתי שמנהל תקציב של מדינת עולם שלישי. כדי להכאיב לה ולגרום לה להבין שהטרור לא משתלם, הפיצויים צריכים להיות כאלו שהיא תרגיש ותכאב. התעריפים שקבעה וילנר לא קרובים לזה בכלל. "שורת הדין" יערערו על פסק הדין של סובל, וזו תהיה הזדמנות לבית המשפט העליון לתקן את התקלה שיצאה מתחת ידו.
מבחן השכל הישר
פרשת העצור מאריאל מעלה תחושה מטרידה שמשהו לא טוב עובר על שירות הביטחון הכללי. פגישת חשוד עם עורך דינו נחשבת לזכות יסוד בסיסית ביותר. ב"הלכת ישככרוף", ההלכה המפורסמת ביותר העוסקת בזכויות חשודים, קבע בית המשפט העליון שהפרת הזכות הזו עלולה להוביל לפסילת הודאת חשוד. רק במצבים נדירים יכולים גורמי החקירה לעכב פגישה כזו, וכשמדובר בדחייה החורגת מ־48 שעות נדרש אישור מגורמים בכירים. הוא יינתן רק אם העיכוב נועד להצלת חיי אדם או למניעת פשע חמור ("פצצה מתקתקת"), וגם אז בא כוח העצור רשאי להגיש ערר מיידי לנשיא בית המשפט המחוזי, ואם הוא לא מתערב – להמשיך לבית המשפט העליון.
פרטי העצור מאריאל נאסרו לפרסום, אבל נסיבות המקרה ידועות. בין 8 ל־10 ילדים בני 13־14 ומבוגר אחד מארגון "נחלה" הסתובבו בשטחים פתוחים הסמוכים לאריאל במטרה לאתר מקום להקמת מאחז. הם לא ביקשו לבצע פעולת תג מחיר וכלל לא היו מוכרים כ"נערי גבעות". האזור שבו שוטטו לא היה סמוך לכפר פלסטיני ולא על קרקע פרטית.
הם החלו לנכש עשבים בנקודה מסוימת, ובסרטון שפורסם רואים שהערבים שבאו לגרש אותם פעלו באופן אגרסיבי. הערבים והם הגיעו מאותה דרך, וכשהערבים החלו להדוף אותם זה היה בכיוון ההפוך מזה שממנו באו, אל מקום ללא מוצא.
לא צריך דמיון מפותח כדי להבין את הלחץ של הילדים והמבוגר שליווה אותם. אירוע כזה יכול היה להסתיים בילד יהודי הרוג או פצוע קשה.
האירוע נגמר רע, צעיר ערבי נדקר ולבסוף מת. אבל בכל מבחן של שכל ישר, מי שאמור לטפל באירוע כזה הוא המשטרה ולא השב"כ. לא מדובר ב"עבירת ביטחון", האיש לא תכנן להוציא אל הפועל פיגוע ולא הלך לעשות תג מחיר. הוא ליווה קבוצת ילדים שנקלעה לכמעט לינץ' ברברי, וסיכוי לא רע שבסוף יתברר שהמעשה שלו חוסה תחת סעיף 34י לחוק העונשין – סייג ההגנה העצמית. בין זה לבין "עבירות ביטחון" שעליהן אמון השב"כ, אין דבר וחצי דבר.
במהלך המעצר הממושך האיש התפרק. הוא לא אכל, ולדבריו חקרו אותו בעינויים תוך מניעת שינה והוא נגרר עירום בתא. בשב"כ טוענים שהוא שתק בחקירה ולכן הם נאלצו להפעיל את הכלים החריגים, אבל אם לא מדובר בפצצה מתקתקת ולא נשקפת ממנו כל סכנה, אין שום הצדקה להפעלת כלי חקירה דרקוניים, גם אם החשוד שותק. איך אמר פעם בית המשפט העליון, "זכות השתיקה וחזקת החפות הינן מהאדנים עליהם שעונים דיני העונשין שלנו, והן מהוות אבני בסיס להגנה על זכותו של נאשם להליך הוגן". כאשר השב"כ מפעיל נגד אזרחים כלים שאמורים להיות שמורים לעבירות טרור, אמון הציבור בו נפגע קשות.
