המדרש מספר: כשהיה משה רבנו רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי. רץ אחריו עד שהגיע הגדי לבריכה של מים, ועמד לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה. הרכיבו לאותו גדי על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנם של בשר-ודם, כך חייך אתה תרעה את צאני ישראל".
לומד מכאן הרבי מלובביץ זי"ע רמז נפלא: הגדי אינו בורח מן העדר בגלל רשעותו. הוא עושה זאת מתוך צימאונו. נשמתו צמאה לאלוקות, אך אין הוא יודע שאפשר לרוות את צימאונו במי התורה, ולכן הוא פונה לרעות בשדות זרים. רועה ומנהיג אמיתי מכיר ויודע את הסיבה האמיתית לבריחת הגדי, ולכן הוא רודף אחריו ומחזירו למוטב.
בסגנון אחר מסביר חמיו האדמו"ר רבי יוסף יצחק זי"ע: משה רבנו הרגיש והכיר את כל חלקי הטוב שיש בכל אחד ואחד בישראל, גם את הטוב הצפון ונעלם בתכלית ההעלם, והביא את הטוב הנעלם לידי גילוי.
מהותו של רועה נאמן זה למצוא את הטוב הטמון בכל יהודי ולהביאו לגילוי.
בהתוועדות הרבי סיפר סיפור ששמע מהמלמד שלו בחיידר על ר' אבנר, תלמיד הרמב"ן, שהמיר את דתו ונהפך לאדם בעל השפעה רבה. פעם אחת, ביום הכיפורים, ציווה להביא לפניו את רבו הרמב"ן, ולנגד עיניו שחט 'דבר אחר', בישלו ואכלו, ושאלו על כמה איסורי כרת עבר. הרמב"ן השיב: ארבעה, והלה טען שמדובר בחמישה.
כעס עליו הרמב"ן, והמומר השתתק, שכן עדיין נותרה בו יראת כבוד כלפי רבו. שאלו הרמב"ן מה הביאו להמיר את דתו. השיב התלמיד כי שמע מפיו שבפרשת האזינו מופיעות כל המצוות וכל העניינים בעולם, ודבר זה מופרך בעיניו. הרמב"ן אמר לתלמיד כי הוא עומד מאחורי הדברים, וגם שמו של אבנר נרמז בפרשה, בפסוק "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (באות השלישית של כל מילה בפסוק)– ר' אבנר.
למשמע הדברים התעורר התלמיד בתשובה, ושאל את הרמב"ן אם יש תיקון למעשיו. השיב לו רבו: "אתה שמעת את דברי הפרשה". לקח התלמיד סירה נטולת משוטים והניח לים לסחוף אותו עד שלא נודע סופו.
מהסיפור עולה מסר מופלא – אומר הרבי: לשמו של התלמיד, כפי שנרמז בפרשת האזינו, נוסף התואר ר'. הואיל וסופו לחזור בתשובה, על אף גודל חטאיו, התורה עצמה מכנה אותו (טרם חזרתו בתשובה) בתואר מכובד!
בהתוועדות אחרת הרבי סיפר את שהובא בגמרא במסכת סוכה: מרים בת בילגה, הייתה בת כהנים ממשמרת בילגה (משמרת כהנים בבית המקדש), בימי מתתיהו בן יוחנן. אותה נערה המירה את דתה ונישאה לסרדיוט (חייל יווני), וכשנכנסו היוונים להיכל, בעטה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס (זאב בלשון יווני), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר (לאחר שגברה יד בית חשמונאי), קנסו את משמרת בילגה כולה.
גם במרים בת בילגה מצא הרבי את טוב הטמון, תוך שהרבי עצמו פורץ בבכי בעת אמירת הדברים.
על אף שהגיעה למקום כל כך נמוך, המרת הדת ונישואים לגוי שהינו חייל ממדינת האויב, ונכנסה ביחד עם האויבים הבאים לטמא את ההיכל, לאחר כל זה, הנה מה שאיכפת ונוגע לה הוא מעמדם ומצבם הקשה של בני ישראל, ובאה בטענות אל המזבח (למעשה אל בורא עולם), שלמרות שעם ישראל מקריבים את הקורבנות, הוא אינו עוזר להם בעת צרתם.
נסיים בסיפור: אחת התופעות המדהימות בעבודתו הציבורית של הרבי, הייתה קבלת הקהל שנהג לקיים מדי יום ראשון בשבוע בפתח לשכתו. ביום זה היה עומד על רגליו מבוקר עד ערב ומקבל אנשים, שומע את בקשותיהם, מייעץ, מברך ומעניק לכל אחד מהם שטר כסף על מנת שיתנו לצדקה. כך קיבל מדי שבוע אלפי אנשים, נשים וילדים. קשישה שלא כבשה את התפעלותה שאלה אותו פעם: 'רבי, איך אתה יכול לעמוד כל-כך הרבה שעות על רגליך?!' הרבי הביט בה בחום וחיוך רחב פשט על פניו. 'כל יהודי הוא כמו יהלום בעיניי, וכשסופרים יהלומים אין מתעייפים' השיב.
