התפרקות ממשלת בנט, חילופי ראשי הממשלה, והודעתו של בנט על פרישה, הביאו בכנפיהם גל של ניתוחים ודיווחים אודות מאחורי הקלעים של לשכת ראש הממשלה היוצא. אחד ההישגים המרתקים ביותר בהקשר זה הוא הריאיון שערך העיתונאי נדב איל עם שמרית מאיר ופורסם בסוף השבוע בידיעות אחרונות.
מטבע הדברים כותרות הדיווחים אודות הריאיון התמקדו בטענות של מאיר על שרשרת אירועי התפרקות הממשלה ועזיבתה את הלשכה. לטעמי זה דווקא החלק הפחות מעניין של הכתבה. החלק החשוב והמסקרן יותר הוא זה שעסק בהלך הרוח של מאיר לאורך התקופה שעשתה בלשכה. זאת משום שכבר בזמן אמת היה ברור שבנט מוצא בה שותפה אמתית ברמת המחשבות והניתוחים. ולכן, דרך מה שהיא חשבה אפשר לא פעם להבין גם מה הוא חשב.
אחד הדברים המעניינים שמאיר התייחסה אליהם היא האכזבה שלה (וכמובן של בנט) מכך שלמרות היותו ראש ממשלה, ולמרות שהייתה לא מעט הערכה לתפקוד שלו, הוא לא המריא בסקרים. זה כמובן התחבר לכישלון של מאיר ושל בנט עצמו למצב מחדש את ימינה במרכז המפה הפוליטית עם נטייה לימין, ולנטוש את האגף הימני העמוק. בפועל (ואת זה כבר לא מאיר אומרת, זה ניתוח שלי לדברים שלה), הנטישה הצליחה והמיצוב מחדש נכשל. תחושת האכזבה מתחדדת, כאשר מבינים שהסיבה שבנט סמך כל כך על מאיר ונתן לה את המושכות במגוון של תחומים, הייתה בגלל שהיא, בניגוד לחלק משמעותי מאנשיו הוותיקים, האמינה באמת בשינוי העמוק שבנט היה מעוניין בו.
למעשה, כולם ידעו תמיד שגם בהיבט של ימין-שמאל בנט וסמוטריץ' לא בדיוק אותו ימין, ואפילו לא בנט ומוטי יוגב. אולם, בנט ראה בימין העמוק קרש קפיצה להנהגת הימין ומשם לראשות הממשלה, ואילו אנשי הימין ראו בבנט יכולות שאיש "משלהם" לא ניחן בהם, ולכן היו מעוניינים בשיתוף הפעולה. רק שברגע מסוים בנט החליט לא לחכות לרגע שבו יוכל להנהיג את הימין כדי להפוך משם לראש ממשלה, וממילא היה צריך לייצר לעצמו נתיב חלופי, ולמקום הזה נכנסה מאיר, שעזרה לו לשרטט את הנתיב. הבעיה הייתה שזה לא צלח, והאינדיקציה הכי טובה לכך הייתה זה שבנט לא המריא בסקרים, ולהוציא תקופה קצרה דשדש בתחום החד ספרתי.
מה שמאיר, וגם בנט, לא הבינו הוא שחיבת השמאל והמרכז אליו הייתה אינסטרומנטלית לחלוטין. לא הייתה בה כנות. הם לא ראו בו מנהיג, וגם לא דמות ראויה להערכה. כל מה שהם מצאו בו זה יכולת להשתמש בקולות של אנשי ימין לבניית קואליציית מרכז-שמאל. גנץ, לפיד ושות' לא רצו את בנט כשחקן במגרש שלהם. הם רצו שיביא את הקולות מאזור חיוג ליכוד וסמוטריץ' לא מאזור גנץ ולפיד. למעשה, כל מנדט נוסף של בנט החדש פגע בהם. והאמת, שגם המצביעים שלהם לא מיהרו לקנות את הכוכב החדש. הם שמחו שבנט ראש ממשלה, אבל לרגע לא ראו בו מנהיג שלהם. בנט חשב (בעקבות מאיר) שהוא המשיח של המרכז הפטריוטי, אבל שם לא חשבו שהוא המשיח. הם ראו אותו יותר כחמורו של משיח. מי שבזכותו גוש השמאל יוביל את המדינה בעזרת קומץ קולות מימין.
הניסוי של בנט לייצר לעצמו זהות פוליטית מחודשת, קרס בגלל זה, ומצד שני בנט (בסיוע מאיר) נטשו כמעט לחלוטין את הבייס הוותיק שלהם. מצביעים שחשו באמת שהם כבר לא מעניינים את בנט, והוא כמעט שלא מעוניין אפילו בקולותיהם.
אז מה המסקנה? המסקנה הראשונה היא שמנהיג לא יכול להישען באופן כמעט בלעדי על יועץ אחד, יהיה חכם, מבריק, מוכשר ומועיל ככל שיהיה. בניגוד לניסיון של שמרית מאיר לשכנע ההיפך, הריאיון דווקא מבסס את הטענה שלפיה להסתמכות הבלעדית של בנט עליה יש חלק גדול בקריסת ממשלתו. אבל מעבר לזה יש פה תמרור אזהרה לימנים שמתמכרים לחיבוקים משמאל, מהברנז'ה התקשורתית והאליטה של קובעי הטעם. נדמה לכם אולי לרגע שמסתכלים עליכם כמו על משיח. האמת היא שהתפקיד שאותה אליטה מייעדת לכם הוא בסך הכל זה של החמור.
