פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקני הוא ההישג הגדול ביותר של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, אף שהוא עצמו עזב את הבית הלבן כבר לפני כשנה וחצי. המורשת שטראמפ הותיר בבית המשפט העליון האמריקני, רוב מוצק של שופטים קתולים־שמרנים, פעלה את פעולתה ללא צורך בגיבוי מעשי של טראמפ בזמן הזה. מעתה תוכלנה מדינות ארה"ב להטיל בתחומן מגבלות, גם חריפות, על נשים שיבקשו להפיל את עוברן ועל הרופאים שיסייעו להן. חוקים להגבלת הפלות בחלק מהמדינות השמרניות־נוצריות נכנסו לתוקף מיידי, וחוקים נוספים צפויים להיחקק בקרוב.
מעבר להישג הנקודתי של מתנגדי ההפלות בארה"ב, פסק הדין הוא תקדימי, ויש שיאמרו גם מסוכן. זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון של ארה"ב, ובכלל בית משפט במערב, מבטל זכות שהוכרה בעבר כזכות חוקתית, ללא שקדם לכך תיקון לחוקה. המשפט החוקתי במערב הרי נע באופן מתמיד לעבר הרחבת "סל הזכויות". הפער בין משפטנים שמרנים וליברלים הוא בעיקר בשאלת הקצב: הליברלים ייטו לפרש טקסטים חוקתיים באופן רחב ולהכליל בהם עוד ועוד זכויות חדשות, והשמרנים יעדיפו להימנע מחידושים פרשניים גדולים ויעדיפו להרחיב את סל הזכויות באופן מדוד ואיטי. ביטול זכויות לא היה עד היום חלק מתהליך ההתפתחות של המשפט החוקתי. אפילו כדי לבטל את "הזכות להחזיק בעבדים", שהתקיימה בחלק ממדינות ארה"ב ועוגנה בפסק הדין דרד סקוט הנודע לשמצה, נדרש תיקון מפורש בחוקה.
אף על פי כן, גם למתנגדי פסק הדין הדרמטי מיום שישי שעבר היה ברור שבאופן עקרוני בית המשפט העליון יכול להפוך את פסיקותיו הקודמות בסוגיית ההפלות. זה נכון בכל נושא אבל במיוחד במקרה הנוכחי, משום שמרגע שבאה לעולם הפסיקה בפרשת "רו נגד וויד", שהפכה את ההפלה לזכות חוקתית, היה ברור שהיא לא חפה מקשיים. הקולב החוקתי שהשופטים תלו עליו את הזכות להפיל, "הזכות להליך הוגן" המעוגנת בתיקון ה־14 לחוקת ארה"ב, היה רופף במיוחד. פסק הדין היה רעוע עד כדי כך שגם משפטנים בכירים ששמחו בשעתם על התוצאה ביקרו אותו, מחשש שביסוסו הקלוש יאפשר בעתיד את ביטולו. חששם התאמת כעבור 49 שנה.
האם התקדים יביא בעקבותיו גל של פסיקות המבטלות זכויות חוקתיות בארה"ב ובמדינות אחרות? סביר להניח שלא. אבל הוא חשף את חולשת ההסתמכות על בתי המשפט בתור מפתחיה ומרחיביה של מגילת הזכויות החוקתיות. נטייתם הליברלית של בתי המשפט, וחלקם המכריע בפיתוח "סל הזכויות" במערב, הפכו אותם למולך הליברלי, אך כעת מתבהר עד כמה זו משענת קנה רצוץ. ההנחה שלעולם יהיו בבית המשפט די שופטים ליברלים או ליברלים למחצה, שלפחות יגוננו על מה שכבר הושג, אינה עומדת במבחן המציאות של עידן טראמפ. את ההגנה על הזכויות מוטב לפיכך להשתית על הסכמה ציבורית אמיתית, ולעגן אותן במפורש בחוקה, בלי לסמוך עוד על בתי המשפט. ואם כך הדבר בארה"ב, שבית המשפט העליון שלה הוא רק פרשן החוקה – בישראל, שבית המשפט העליון שלה הוא זה שנתן לנו את החוקה, על אחת כמה וכמה.
פילבר – סוף
27 ימי דיונים, במשך שלושה חודשים, נמשכה עדותו של עד המדינה המרכזי במשפט נתניהו, שלמה פילבר. במהלך מאות שעות עדות נשמעה גרסתו המפורטת של פילבר לאירועים, כשכל אחד מן הצדדים, התביעה והסנגוריה, מנסים להפיק ממנה את המיטב. כעת, לאחר תום העדות, אפשר כבר להעריך ששלושת החודשים הללו סייעו בעיקר להגנת הנאשמים בנימין נתניהו ושאול אלוביץ'. אומנם אין מדובר באירוע שמכריע סופית את גורל המשפט, ואפילו לא בריסוקו המוחלט של אישום מסוים. מי שקיווה לראות בעדות הזו נוקאאוט לתביעה נידון לאכזבה. אך את מרב הנקודות מעדותו של פילבר השיגה ללא ספק ההגנה, ולא התביעה שהעלתה אותו על דוכן העדים.
פילבר, כזכור לקוראינו הנאמנים, העיד בעיקר בכל הנוגע לתיק 4000 (פרשת בזק־וואלה), ורק בשולי העדות נדרש לכמה עניינים הקשורים בתיק 1000 (פרשת המתנות). בתיק 4000, שנתניהו מואשם בו בקבלת שוחד ואלוביץ' מואשם בו במתן שוחד, עדותו של פילבר היא מהותית ומרכזית. המתת – ששאלת הוכחתה היא פרשייה סבוכה בפני עצמה – הייתה לטענת התביעה ההיענות החריגה מצד אלוביץ' לדרישות סיקור שהעבירו נתניהו ומשפחתו לאתר וואלה שבשליטתו.
בתמורה טיפל לכאורה משרד התקשורת בראשות נתניהו בסדרת סוגיות רגולטוריות באופן שהיטיב עם חברת בזק שבשליטת אלוביץ'. אולם כדי להוכיח את עבירת השוחד (בניגוד לעבירה אמורפית יותר, דוגמת הפרת אמונים), נדרשת התביעה להוכיח מעורבות של נתניהו בנושאים הנוגעים לבזק, או לכל הפחות מודעות של ממש מצידו לנושא.
ההוכחה למודעות ולמעורבות נמצאה לכאורה בעדות פילבר על "פגישת ההנחיה" ועל שתי שיחות טלפון עם נתניהו, "שיחת המעקב" ו"שיחת הנזיפה". בפגישה, תיאר פילבר, הנחה אותו ראש הממשלה לסיים את נושא האישור לעסקת בזק־יס (שהניבה לאלוביץ' מזומנים בשווי מאות מיליוני שקלים, שבימים ההם הוא נזקק להם כאוויר לנשימה), וכן למתן את הורדת המחירים שנדרשה מבזק במסגרת רפורמת "השוק הסיטונאי". שיחות הטלפון עסקו, לפי עדותו של פילבר, האחת בבדיקה של נתניהו אם הנחיותיו מבוצעות, והשנייה בדרישה לפטר סמנכ"ל במשרד שהיה לעומתי לאינטרסים של בזק. כל אלו תוארו בכתב האישום כדי לבסס את אישומי השוחד נגד נתניהו ואלוביץ'.
אולם בסיכום שלושת חודשי העדות, ברור שהתביעה לא הצליחה להוכיח את קיומה של פגישת ההנחיה. למעשה, אפשר לומר שההגנה הוכיחה שפגישת ההנחיה, באופן שתיאר אותה פילבר, לא התקיימה. נחסוך לכם את מלוא הפרטים, ורק נציין כי שילוב כל הראיות שהציגה ההגנה (איכוני הטלפון של פילבר, מחקרי תקשורת שנערכו במכשיר ויומני פילבר ונתניהו מהתאריכים הרלוונטיים) שללו כל אפשרות לקיום הפגישה במועד שפילבר סיפר עליו. ניסיונה של התביעה למקצה שיפורים, שימקם את הפגישה במועד אחר שיתאים בכל זאת לתזת השוחד, לא נחל הצלחה. גם בקיומן של שיחות המעקב והנזיפה הצליחה ההגנה לכל הפחות להטיל ספק, אם לא הרבה מעבר לכך.
עוד ערערה החקירה הנגדית את טענת התביעה שדפי בלוק הכתיבה של פילבר, שנתפסו בידי המשטרה, הם ראיה לתוכנה של פגישת ההנחיה, ככל שהייתה כזו. סנגורו של נתניהו, בועז בן־צור, הצליח לספק לדף הרלוונטי הסבר הגיוני לא פחות, וייתכן שאף הרבה יותר, מזה שנתנה לו התביעה. לפי ההסבר של בן־צור, שפילבר הגדיר אותו בלשונו "עושה שכל", הדברים נכתבו בהכנה לפגישה אחרת בין פילבר לנתניהו, שהתקיימה גם לשיטת התביעה לאחר התאריכים הרלוונטיים.
במקביל הצליח עו"ד ז'ק חן, סנגורו של אלוביץ', להראות ששינוי היחס לבזק, בהובלת פילבר, לא היה בבסיסו תוצאה של הכתבה מצד נתניהו. כבר מהרגע שנודע לפילבר שהוא צפוי לכהן כמנכ"ל משרד התקשורת, היה ברור לו שהצלחתו בתפקיד תלויה בתיקון מערכת היחסים העכורה בין הנהלת המשרד לחברת בזק. הראיות שהציג חן לא שללו אומנם לחלוטין את האפשרות שנתניהו מסר לפילבר הנחיה כזו או אחרת, אולם בהחלט כרסמו בהיגיון הנרטיב שבכתב האישום.
לפחות להלכה, התביעה עדיין יכולה לנסות להוכיח בדרכים אחרות את מודעותו של נתניהו לפעולות משרד התקשורת בנוגע לעסקיו של אלוביץ'. מצעד עדי התביעה בתיק 4000 טרם הסתיים, ולפרקליטות עוד יש הזדמנות לשלוף שפנים מהכובע. אולם, נכון לרגע זה התביעה ספגה מכה קשה, שתקשה מאוד על הרשעת נתניהו בעבירת השוחד.
