ב־1933 כבשה תנועת העבודה את השלטון בתנועה הציונית. באותה שנה עצמה פרסם המנהיג הכול יכול של מפא"י, דוד בן־גוריון, ספרון קטן שכותרתו "ממעמד לעם". אין זה דבר של מה בכך; דווקא כשהגיע לכאורה לשיא כוחה של תנועתו, בחר בן־גוריון לומר לה ולציבור כולו: תפקידי אינו עוד לייצג רק את ערכי תנועתי. תפקידי לראות את הצרכים ותפיסות העולם של כלל החוגים בעם, ולשקלל אותם לכלל "טוב משותף".
העמדה הזו, השורש לכל תפיסתו הממלכתית של בן־גוריון, הייתה לצנינים בעיני רבים מחבריו לדרך. הם לא הבינו איך אפשר לוותר על הפלמ"ח ועל זרם העובדים בחינוך לטובת משהו אמורפי כמו צבא ומערכת חינוך ממלכתיים ואחידים. יתר על כן: ברבות הימים הסתאבה והקצינה גם תפיסתו של בן־גוריון עצמו. בשם הממלכתיות וכור ההיתוך, הוא דרש מאנשים לשנות את שם משפחתם ולוותר על נכסי תרבות שהביאו איתם לארץ, והחשדנות הממארת שלו ושל אנשיו כלפי כל מי שלא מיהר להתיישר איתם הביאה להפצצת אוניית הנשק אלטלנה ולשתילת האזנות בטלפונים של יריבים.
וכך, מתוך הביקורת על כור ההיתוך הבן־גוריוני, ובהתאם לרוח הרב־תרבותית שהשתלטה על המערב כולו, החלה המטוטלת הישראלית לנוע לקיצוניות השנייה, לכיוון ההתפרקות. כל עוד פורק כור ההיתוך בתחום התרבות לבדו, התפרקותו הייתה מבורכת: טוב שבשדה התרבות יהיה מקום לכל גווני הקשת. אבל בהדרגה הגיעה מטוטלת ההתפרקות גם לכיוון הערכי. בחברה ששררה בה הסכמה רחבה בדבר הצורך לאזן בין דמותה היהודית לדמותה הדמוקרטית, החלו קולות שונים לכרסם בקונסנזוס. היו שטענו שעצם הדרישה לזהות יהודית פוגעת, ואולי אף שוללת, את הזהות הדמוקרטית. מולם היו מי שטענו שהדמוקרטיה היא שיטת משטר, אבל לא עליה להכתיב ערכים. לציון דמותה הערכית של המדינה די בתואר "יהודית".
חשוב לומר: רוב אזרחי המדינה עדיין מאמינים בשילוב מערכת ערכים לאומית־יהודית עם מערכת ערכים אוניברסלית־דמוקרטית. אבל המיעוט בשני הקצוות, שדורש מאיתנו להכריע, נשמע בתקשורת ובשיח הציבור הרבה יותר מן הרוב הדומם. משיכתה של התקשורת לפרובוקציות המביאות רייטינג מחוללת את התופעה הזו, וכך נוצרת ברית בלתי קדושה בין הפוליטיקה והתקשורת, שהרייטינג הפך לערך המכונן שלהן. שתיהן מזניקות אל מרכז הבמה את המיעוטים הקולניים והקיצוניים, במקום את הרוב הדומם.
התקשורת האמריקנית, בתאוות הרייטינג שלה, העניקה אינספור במות לדונלד טראמפ, רק כדי להזיל אחר כך דמעות תנין על הנורמות האיומות שלו. אם לא נעצור את המגמה, הסיקור התקשורתי הפופוליסטי יגרום גם כאן להמלכת הפופוליסטים עלינו, ולהידרדרות מתמשכת במצב המדינה. שהרי יש להודות: הובלת מדינה, בוודאי בעייתית כמו ישראל, היא עניין מורכב שאין בו פתרונות קסם. אידיאולוגיה ניצית מתלהמת לא תספיק להתמודדות עם אתגרים מדיניים חשובים, כשם שאידיאולוגיה יונית מתלהמת לא תוכל להתמודד עם אתגרי ביטחון כבדים. המורכבות הזו נכונה בכל תחומי החיים.
בעשורים האחרונים תהליך ההתפרקות מכור ההיתוך אינו מתבטא רק בפופוליזם רעיוני מתלהם. יותר מכך הוא מתבטא ביצירת מדינת כל מגזריה: החרדים, הדתיים־לאומיים, הערבים והחילונים מתמקדים כל מגזר בהבטחת האינטרסים שלו, ברוח התפיסה האומרת שאם היריב מושך את החבל בעוצמה לכיוונו, עליי למשוך את החבל לפחות באותה עוצמה לכיווני, ולו כדי שיתאזן. הבעיה היא שבמקרים רבים מדי החבל לא מתאזן, אלא פשוט נקרע.
הממשלה שסיימה השבוע את דרכה הציגה מודל, אומנם בעייתי וחלש, של תפיסת כור היתוך חדשה, מעודכנת. אלף פרחים אכן ראויים להמשיך לפרוח בתחום התרבות, אבל בתחומי המדיניות כדאי שנתכנס למכנה משותף, טוב בסיסי, שיהיו כמובן מחלוקות על אופיו המדויק אבל לא על עצם השאיפה אליו. הנה הצעה לבוחרים המתלבטים שוב במי כדאי לבחור: אל תצביעו לפי הבטחות בחירות, המועדות לאכזבה ולהפרה. הצביעו לפי השאלה מי בעיניכם מעוניינים ומתאימים לחשוב על הטוב המשותף.
