האיזון העדין שבין זוגיות לבין שימור האינדיבידואל הוא כנראה אחד הנושאים הנפיצים ביותר במערכות יחסים. הכרתי את נדב בנובמבר. כמה חודשים אחר כך, בפסח, היו לנו חמישה ימים ראשונים של חג בהם כל אחד נסע עם ילדיו למשפחתו. היינו רחוקים זה מזה, שנינו התארחנו בבתים שומרי תורה ומצוות, כך שגם כמעט ולא הזדמן לנו להתכתב. התגעגעתי אליו, אבל לא התמוטטתי מזה.
כעבור אותם חמישה ימים, נפגשנו שוב. הגעתי אליו עם מעט בגדים והרבה מבחנים לבדיקה. לא חשבתי שאהיה אצלו יותר מיומיים ברציפות, כי אהבתי מאוד להיות לבד באותם ימים. הזמן חלף בלי שארגיש. היומיים הפכו לחמישה והחמישה זרמו ללא מאמץ. יכולנו לשבת זה אל גבו של זו, כל אחד בענייניו. נדב ישב אל שולחן העבודה שלו, מרוכז בפרויקט שלו ואני בדקתי מבחנים. לפעמים, יצאנו יחד לטייל או לאכול. כשמי מאיתנו הכין לעצמו קפה, הוא הניח ליד השני כוס קפה נוספת.
כשיצאתי לעבודה בבוקר שאחרי החג, נחתה עלי התובנה המפתיעה: אני לא חייבת להיות לבד בכדי להיות חופשייה. אנחנו יכולים להמשיך להיות חופשיים גם כשאנחנו יחד. ההפתעה שבתובנה הזאת הייתה קשורה בקשר חד משמעי לטעות הארוכה של נישואי הקודמים.
התחתנתי צעירה מאוד וכמו רבים, גם אני התחתנתי מהסיבות "הלא נכונות". בתפיסה שלי, ההגדרה של זוגיות הייתה שעלינו להיות כל הזמן זה עבור זו. כל מעשיי באותן שנים, ענו לפני הכול על השאלה הבסיסית: האם מה שאעשה משרת את הנישואין ואת התא המשפחתי? כי אם התשובה הייתה "לא", נמנעתי מהדבר ולא משנה כמה רציתי אותו. כך לדוגמא, מצאתי את עצמי לומדת הוראה. מקצוע שישרת את התא המשפחתי. היו עוד דוגמאות רבות ואני לא הבנתי את הבעיה העמוקה שבשירות התא המשפחתי והזוגי בלבד.
ואז התגרשתי ופתאום, השגתי חופש חדש.
החופש החדש היה בכך שילדיי לא תמיד היו אצלי, לימודים חדשים שהתחלתי, אופקים חדשים שנפתחו עבורי וזמן רב יותר להתנסות בחיים חדשים וחופשיים. החישובים הכלכליים שלי קיבלו תפנית מפתיעה ואל חלוקת ההוצאות נכנסו צרכים חדשים שמעולם לא עלו על דעתי קודם לכן. קורס כתיבה יוצרת שהוא "רק לנשמה", רכישת רכב שאפשר לסמוך עליו ולא רק "טרנטה" שיכולה להגיע לסופר או למרפאה, מזרון חדש נורמלי בשבילי, טיסה לחו"ל ועוד. הפוקוס החדש עלי, הצליח להתקיים לצד הפוקוס על צורכי ילדיי, תחומי העניין שלהם והזמן שלי איתם.
הייתי בת 34 וכנראה לראשונה בחיי, ראיתי את עצמי. ולא. לא יכולתי לוותר על האני החדשה הזאת יותר.
וכך, אותם עשרה ימים של חופשת הפסח שהתחלקו בדיוק באמצעם, הבהירו לי מעל לכל ספק: אפשר להיות בלי ולהרגיש עם. אפשר להיות עם ולהרגיש בלי. הזוגיות כבר לא היוותה עבורי איום על אובדן האינדיבידואל. להפך. האינדיבידואל התחזק בתוך הזוגיות.
וזה ככה עד היום. יש לאינדיבידואל שלי גב חדש. יש מי שיכין לילדה שלי ארוחת ערב אם אני בהרצאה. יש מי שיאסוף את החייל שלי אם אני בפגישת עבודה.
ולהפך.
אנחנו "עם". אבל מקדשים זה את ה"בלי" של זה. וכששואלים אותי מה הסוד לזוגיות טובה, אני יודעת שאין רק סוד אחד. אבל אם היה עלי לבחור רק סוד אחד, זה הסוד הזה.
