בארוחת הערב של יום שני, היום התשיעי למילואים, שהייתה ספגטי עם רוטב עגבניות מקופסה, חצילים מטוגנים וטחינה, ואיזה שלשה סלטים, ירקות וכרוב וחסה, הסתכל ליבוביץ' על דניאל דויטש ורחרח פעם ופעמיים ובסוף אמר תגיד, דויטש, מתי התקלחת לאחרונה? ודניאל צחק, כי היה חם מאוד באותם ימים בדרום רמת הגולן, כך שלא הייתה דרך אמיתית לדעת אם לא התקלחת שבועיים, יומיים או שפשוט ירדת מסיור של שמונה שעות והחולצה נדבקה לך לגב. ובכל זאת מאחורי הצחוק הייתה חרדה אמיתית שאולי ליבוביץ' עוקב באמת אחרי המקלחות שלו, וכל כך למה, מפני שדניאל לא התקלח מאז יום חמישי, וריח חריף של זיעה ושל גוף עלה ממנו.
לכל הפרקים של "ימי מילואים" מאת יהודה גזבר
ליבוביץ' לא ידע את זה כנראה. הוא גיהק, ואחר כך אמר לדניאל יאללה, אני הולך להתקלח, אתה בא? והוא קם ואסף את הצלחות הכחולות ואת מגש הפלסטיק שבהם הוגש האוכל. ודניאל אמר רגע, תכף, ונשאר לשבת עוד דקה, עד שהיה בטוח שליבוביץ' יצא מחדר האוכל ומהמטבח שבו שטפו כלים.
האם היה דבר שאיים יותר על דניאל מהמקלחות המשותפות במילואים?
רק לדמיין את זה: כיור הפח המוארך, שלא מנקז כמו שצריך את משחות השיניים. בקבוק "דנה" מגיר נוזל ירוק על הכיור. המחיצה הפלסטיקית הסדוקה שלא הפרידה כראוי בין תא מקלחת אחד למישהו. העדר הוילון. העדר הוילון (!). שרפרף העץ המתקלף שעמד בצד. ריח של שמפו פינוק כחול מרחף, נודף משלשה בקבוקים פתוחים שמפוזרים פה ושם. הניקוז המשותף לכל המקלחות, שזורם בצינור פלסטיק החוצה, אל מחוץ למוצב. והשערות, השערות הפזורות בכל מקום, שערות גוף ושיער ראש, שיער פדחת וקרחת, זיפים קצוצים מהתגלחת של הבוקר ושיערות –
הראש המחייך של ליבוביץ' הגיח שוב מהדלת. נו יאללה דויטש, הוא אמר, שלא נשפוך עליך דלי מים עם דנה וזהו.
בלית ברירה קם דניאל, פינה את הכלים והלך לחדר. הוא אסף שמפו פינוק כחול ומגבת לבנה גדולה, שם כפכפים שחורים וביקש ממרגו, שישב שם וקרא משהו של אפלטון, לשים לו עין על הנשק. מרגו הנהן מבלי להסתכל עליו, ואמר 'שים את הנשק כאן', אז דניאל הלך ושם את הנשק לידו, ואחר כך ירד במדרגות בזהירות והידס אל המקלחות.
המקלחות ההבילו. ליבוביץ' כבר היה שם. דניאל הוריד את המדים עם פסי המלח שהתייבשו, הוריד את הבוקסר, חיבק כך את המגבת שתסתיר.
הגוף, הגוף הגדול, המגושם, המחוצ'קן, המזיע. תנועה הגברית הזו בין מקלחת למגבת, ההידחקות בין שני גופים אחרים. האדים המהבילים שזולגים מהמקלחות החוצה, למרחב ההתלבשות. הנון־שאלנט שבה נעים גופים מסויימים במרחב. זו לא הייתה פלוגה מהסוג הזה, ועדיין הוא נבוך למחשבה כאילו מישהו רואה אותו ככה, ברפיסותו.
יאללה, צעק אליו ליבוביץ'. לכולם יש כרס, קרחת ומה־שמו. יאללה!
בלית ברירה נכנס להתקלח.
הוא התעסק הרבה בשאלת הגבריות במפגשים השבועיים שלו עם עוז. עוד כשהיה בזוגיות עם מאיה. סביב זה הרי התחיל הכל; הוא הרגיש שהוא לא גבר מספיק.
"מה זה גבר מספיק?" אמר עוז. הוא היה גבר קטן, ממושקף, מקריח. הפנים המחודדות שלו הרצינו כשהוא הסתכל על דניאל וניסה להבין במה מדובר.
"גבוה, קודם כל. לא רופס." אמר דניאל.
אחר כך ניסה לפרק את זה לפרטים. להבין מה מאיה חיפשה. בבון, אולי? מישהו אימפולסיבי, גבר של פעם, איזה פריק של חדר כושר, אולי?
עוז חשב שלא. זה לא היה רק עניין פיזי, אחרת לא היה נכנסת לזה מלכתחילה.
ביטחון. הכל היה קשור בסוף לביטחון. אם לא ביטחון פיזי אז ביטחון תעסוקתי. אם לא ביטחון תעסוקתי אז ביטחון עצמי. ביטחון ביכולות לצלוח כמו שצריך את היער. היכולת לעשות משהו בחדות – לא להסס, לא לפחד. לעמוד על שלו. הביטחון בגוף שלך, שמאפשר לך להיכנס בלי בגדים למקלחות ולא להתבייש.
הביטחון, כך חשב למפרע, כשזרם המים היכה בראשו, הביטחון בלהגיד 'את איתי עכשיו', או 'אני איתך עכשיו'. הביטחון שבלהחליט 'זה מה שאני עושה, ולעזאזל התוצאות'. במקום זה רק חשב וחשב, ניסה להבין מה ימצא חן בעיניה ואיך יסתדרו ביחד, וכל הזמן דאג ממנה, מה היא תחשוב. אבל מה זה גבר אם לא ביטחון.
"תגיד," כך ליבוביץ'. "איך היה ביום ההוא שלקחת לי את הרכב?"
שבוע שעבר מאיה קראה לו. הוא הפתיע את עצמו: לקח מכונית, נסע את מאות הקילומטרים מרמת הגולן לתל אביב. פגש את מאיה. היא הייתה שיכורה ושמחה לבואו ודברים התגלגלו כפי שהתגלגלו, אבל למחרת בבוקר שלחה לו שלא יטעה: הוא והיא לא ביחד. מיודדים, אולי. חברים במידת מה. לפעמים כשהיא מתגעגעת היא לא מצליחה להתאפק, אבל יום יבוא ויהיה מישהו אחר, וכבר לא תתגעגע. היא לא אמרה את המשפטים האחרונים אבל כך השלים לעצמו בראש.
"היה בסדר," צעק חזרה. "לא אמרתי לך תודה? אמרתי."
"לא זה מה שרציתי לשאול," אמר ליבוביץ'. "איך היה עם אולג? שמעת עמדת מולו באמצע הלילה והפגנת שרירים, אה?" הוא צחק צחוק קצר. "יא גבר."
"כן," אמר דניאל. זה קרה." עדיין היה שיכור מהלילה ההוא. נסע בעייפות חזרה. לא היה לו כח לאולג, ובאופן כללי לצבא, וכשאולג התחיל לצעוק עליו – מיד התקשח ואמר בפשטות, מה תעשה לי. ממילא כל הצבא הזה בנוי על התנדבות.
"אז חשבתי," אמר ליבוביץ'. הוא יצא מהמקלחת והתנגב נמרצות, אחר כך קשר את המגבת על מתניו. "תשמע, אם אנחנו כבר תקועים כאן בחור המשעמם הזה, למה שלא נעשה משהו."
"מה זה משהו?" אמר דניאל.
"משהו," אמר ליבוביץ'. "לא יודע. אומרים שיש גנב בפלוגה".
"ככה אומרים," אמר דניאל. "גנבו למתן את הארנק באימון לפני הקו, וגם היה איזה סיפור עם הבונקר – לא יודע מה בדיוק, אבל היה על זה דיבור בחדר אוכל".
"אני אומר," אמר ליבוביץ', "בוא נלכוד אותו".
"נלכוד?" אמר דניאל.
"כן בטח," אמר ליבוביץ'. "בוא נצוד אותו. נשים לו פיתיון ואז נתפוס אותו, מה אתה אומר?"
כשהיה ילד קטן בראשון לציון חלם דניאל שיצוד מרגלים. לפעמים חשב שיבגני, השכן ממול, הוא מרגל. חשד בתספורת או בתיק שלו, בשונות שלו, בגבעוליות שבה התנודד בעולם. הוא קרא על זה בכל מקום; בספרות הבלשית לנוער שנכתבה, כך נכתב על הכריכה, 'בהנחיית אלפרד היצ'קוק, אמן המתח'. עכשיו, כשהתבגר, כל הסיפור היה נראה לו מגוחך למדי, ובכל זאת – הוא הביט בליבוביץ', שעמד בביטחון עם הכרס בחוץ, עם השיער שמתחיל להידלל, ואמר נו, שיהיה.
"נו, שיהיה," אמר בקול.
האם היה דבר מוזר יותר, שונה יותר, אחר יותר מדברים שדניאל דויטש נטה לעשות, מאשר ההסכמה הזו ללכת עם ליבוביץ' להרפתקה שסופה לוט בערפל? להטמין פח לגנב, לשחק משחקי ביטחון ובלש בתוך המרחב הזה, הצבאי?
הוא לא ידע. בדדותו חזרה אל המגורים, בכפכפים הגדולים והשחורים שלו, תהה דניאל דויטש האם הוא נגרר או מוביל, האם הוא מנסה להוכיח משהו ומה הוא מנסה להוכיח, האם הוא מוחמא מההתעניינות הפתאומית של ליבוביץ' בו, ולמה דווקא ליבוביץ'. אחר כך ויתר, נכנס למיטה והניח את הראש, וחשב לעצמו מה יעשה כשבסוף יהיה צורך לעשות משהו. אבל הדברים היו רחוקים ממנו מאוד, והוא נרדם כמעט מיד.
