אחרי שבנימין נתניהו הציג בהתרגשות את התקרבותו הפוליטית לערביי ישראל ("הם קראו לי 'אבו-יאיר', דמעות עלו בעיניים"), כיום מכחישים בליכוד כי אי פעם הציעו, או יציעו, למפלגה ערבית להצטרף לקואליציה. כך או כך, דוקטרינת אבו-יאיר אינה אלא פועל יוצא של תהליך שמצוי ממילא בשלבי הבשלה מתקדמים: הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית דה-פקטו.
בשטח ניכר כי אישים, מערכות ומוסדות כבר הפנימו את הדו-לאומיות וחיים אותה ביום-יום כפרקסיס (הכרה במציאות ותרגום שלה לתחומי החיים השונים):
מפכ"ל שמדבר על "ניצים משני הצדדים"; ראש עיר מטעם הליכוד שמתכחש לדיווחים על פרעות מצד תושבי עירו הערבים במהלך מבצע שומר החומות; אוניברסיטאות, הממומנות מכספי מדינה, מאפשרות לציין בתחומן את "יום הנכבה"; סרטון הסברה ממשלתי המדריך כיצד להימנע מגילויי שמחה מצד עובדים יהודים באותו יום נכבה; כתבות בתקשורת על "דו-קיום מבורך" בין יהודים וערבים אחרי פרעות שומר החומות; פייסנות מתמשכת נוכח הקמת אוטונומיה בדואית בנגב; אלוף בצה"ל שמתוודה כי במלחמה שיירות של צה"ל לא יעברו בואדי-ערה בדרך לחזית הצפונית; מרחבים שלמים בנגב, בשרון, בגליל ובשטחי C מנועים למגורי יהודים; ועוד היד נטויה.
במציאות כזו, כיצד נלין על צירוף רע"מ לקואליציה או על מחשבות על חבירה פוליטית לרשימה הערבית המשותפת? נראה כי מדובר בתרחיש שבשלב מסוים עתיד להתממש באופן טבעי. מדוע? משום שאם כבר אין הפרדה בין האוכלוסיות.
בהינתן ששיעור האוכלוסייה הערבית האנטי-ציונית במרחב בישראל עולה על 30 אחוז (גם אם כמחציתם ללא אזרחות), ובעוד ערביי המרחב נוטים לפתרון "המדינה האחת", האפשרות הפחות גרועה לניהול הטריטוריה בנסיבות אלה היא הסדרת הדו-לאומיות בפועל ברמה הפוליטית.
אך האם מדובר בתהליך דטרמיניסטי? לשם כך יש לבחון את נקודות העיוורון של שני הקטבים האידיאולוגיים המרכזיים בישראל:
הימין הז'בוטינסקאי, מאז היווסדו, קיבל על עצמו את גישת "בן ערב, בן נצרת ובני", גישה שארוגה חוטי פלדה ("קיר ברזל") וחוטי משי (ליברליזם). גם אחרי 100 שנים של ציונות רוויזיוניסטית, הימין אינו מזהה שקיר הברזל גרם לערבים להשתלב בישראל אזרחית בלבד. במקביל, אותה השתלבות משמשת את ערביי ישראל לקידום מטרת העל הפלסטינית: ביטול הגדרתה היהודית של ישראל (למרבה האירוניה, גרסה פלסטינית של "בן ערב, בן נצרת ובני"). עד היום מאמינים אנשי ימין כי די בסיפוח יהודה ושומרון ובהכרזה על שטחים אלו כחלק מהמדינה היהודית כדי לגרום לפלסטינים לקבל זאת ולהתיישר לימין (ולימין). אך דווקא חזון ארץ ישראל השלמה מקרב את הפלסטינים למימוש חזונם האנטי-ציוני.
השמאל השמעון פרסי לא נכווה אפילו ברותחין של אינתיפאדות, פיגועים, מנהרות תופת, סבבי לחימה בעזה ואיום רקטות תמידי על יישובי ישראל מאז הסכמי אוסלו. הקמת מדינה פלסטינית עודנה בגדר אופציה קוסמת בשמאל. אוי למי שישמיע רמזי התפכחות (או כפירה) כלפי אידיאל זה (ע"ע איתן כבל). השמאל גם מסרב לקבל שאפילו הקמת מדינה פלסטינית אינה אלא שלב נוסף, משופר, ביעד הפלסטיני לביטול המדינה היהודית. בתרחיש זה ייקחו חלק גם ערביי ישראל, הרואים את עצמם כפלסטינים ומחויבים לרעיון הפלסטיני, עובדה שהשמאל מתעקש להדחיק. רק לאחרונה הוכיחו חברי הכנסת הערבים מהקואליציה שביחס למישור הלאומי, המישור האזרחי ממוקם מבחינתם בעדיפות ג'.
לאור ההתפתחויות, ברור כי שתי הדוגמות איבדו מהרלוונטיות שלהן לאבחון מדויק של הסכסוך. בוודאי שלטווח הארוך אינן רלוונטיות להבטחת קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם הציונות הציבה תזות לסוגיה הדמוגרפית, כעת מתבררת האנטי-תזה. אפשר להמתין עד שתהפוך לסינתזה שתגדיר את המרחב. אבל בשלב זה נראה שעל הציונות לנסח תזה מעודכנת שבאמצעותה תשוב ישראל לקבוע את גורלה. הראש היהודי, זה שתמיד המציא לנו פטנטים, נדרש כעת להוכיח את עצמו שוב ולהנדס את דרכנו מתוך הקונספציות. לולא כן, התהליך הדו-לאומי דטרמיניסטי, ולפי הגדרתה של ברברה טוכמן את האיוולת – ניכר כבר בימינו. אז אם הניסוי נכשל, מדוע מתעקשים להמשיך בו?
