לאחר מערכת בחירות סוערת בצרפת, בחודש שעבר החליטו כ-68 מיליוני צרפתים, כולל כחצי מיליון יהודים (הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם), שהם רוצים, נכון לעכשיו, לשמור על האופי המתון של המדינה, ובחרו בעמנואל מקרון לקדנציה נוספת כנשיא.
אחד הצעדים הראשונים שביצע מקרון, שיחסיו עם ישראל בקדנציה האחרונה היו צוננים למדי, היה למנות את אליזבת בורן, בת לאב יהודי ציוני ניצול שואה, לראשות הממשלה. האם זה מצביע על כך שצרפת רוצה "לחמם יחסים" עם מדינת ישראל? ולא פחות מכך, האם זוהי תחילתה של מלחמה אמיתית באנטישמיות?
התוצאות הסופיות של הבחירות מלמדות כי הפלגים הקיצוניים בצרפת, בעיקר אלו שמקדמים אנטישמיות, גזענות ושנאת זרים במדינה, הגיעו לשיאים חדשים של פופולריות. כ-58.5% מבעלי זכות ההצבעה בצרפת, כלומר – למעלה מ-18.5 מיליון בני אדם – הצביעו אמנם למקרון, אבל מטריד יותר להבין שכ-41.4% מהמצביעים, שהם למעלה מ-13 מיליון אזרחים, הצביעו למארין לה-פן, העומדת בראש המחנה של הימין הקיצוני. מקרון ולה-פן נפגשו גם בסיבוב השני של הבחירות שהתקיימו ב-2017, אולם אז הפער היה עצום – מקרון זכה לכ-66% תמיכה, ואילו לה-פן זכתה בכ-34%. התוצאות הללו, המעידות על צמצום דרמטי של הפער בין המחנה המתון והמחנה הקיצוני בצרפת, מצטרפות לתוצאות הסיבוב הראשון בבחירות הנוכחיות, שבו הייתה הצבעה בולטת למנהיגים הקיצוניים של הימין האנטישמי ושל השמאל האנטי-ציוני, בעיקר מצד הצעירים בצרפת (מבחינת בני 18-49, מקרון זכה בפחות קולות בסיבוב הראשון מאשר לה פן ופחות קולות ממלנשון; כלומר, אם באופן היפותטי היו מצביעים רק אזרחים מתחת לגיל 50, מקרון בכלל לא היה מעפיל לסיבוב השני).
ב-2017, כאשר מקרון ניצח את הבחירות הקודמות, הדעה הרווחת הייתה כי מדובר בבשורה מצוינת הן לישראל והן לקהילה היהודית בצרפת. ממש "שחר של יום חדש". מאז, הסטטיות המסוימת ביחסי המדינות, שנדמה כי נותרו צוננות, כמו גם התרחשותם היומיומית של אירועי אנטישמיות וגזענות בצרפת – כאשר נדמה כי רשויות החוק במדינה ניצבות חסרות אונים מולם, מראות כי בקדנציה הראשונה שלו מקרון לא הביא לשינוי אמיתי. בוודאי שלא מבחינת הפחתת האנטישמיות הגואה במדינה, וגם היחסים המדיניים בין ישראל וצרפת כבר ידעו ימים יפים יותר.
מינויה של אליזבת בורן מראה, אולי, שמשהו השתנה. ייתכן כי מדובר בתוצאות הבחירות ש"הוכיחו" למקרון עד כמה הידרדרה המדינה ובעצם מעניקות לו "לגיטימציה ציבורית" ורוח גבית ברחוב הצרפתי לפעול לשיפור המצב, אולי מדובר ברצון אמיתי להתקרב לישראל, ואולי זו ההכרה כי מדובר בקדנציה האחרונה של מקרון (בצרפת יש הגבלת כהונה ל-2 קדנציות, ולכן בעוד 5 שנים הוא לא יוכל להתמודד שוב) וזו האפשרות האחרונה שלו להשאיר חותם ולעשות שינוי אמיתי שייקשר בשמו – אך בשורה התחתונה, מדובר, מבחינת מדינת ישראל והעולם היהודי, במהלך מבורך.
ראש הממשלה בורן (במקור – בורנשטיין), האישה השנייה שמכהנת בתפקיד בצרפת מאז 1992, היא בת לאב יהודי ניצול מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. מהתבטאויות עבר, נדמה כי מה שמניע אותה הוא הרצון להגיע לצדק חברתי ולשוויון הזדמנויות. כניסתה לתפקיד יכולתה להיות זרז לשינוי אמיתי: גם שיפור היחס ליהודי צרפת שכבר שנים חשים "נרדפים" במדינתם, גם נקיטת יד קשה נגד כל מקרה של אלימות, גזענות ושנאת זרים בצרפת, וגם הגברת שיתוף הפעולה המדיני-כלכלי בין המדינות באופן שיועיל לשתיהן. וזה גם המקום לקרוא למקבלי ההחלטות במדינת ישראל: מדובר בהזדמנות פז. זה הזמן ליזום פניה והגברת שיתוף פעולה עם ראש הממשלה הנכנסת. אם זה יקרה, כולם ירוויחו מכך.
