מעשייה חסידית מספרת על חסיד שהיה עוסק במסחר. בכל פעם שיצא לעסקיו היה מתלבש כמיטב האופנה המזרח-אירופית, כי ציציות בחוץ וגארטל כנראה לא מאוד תורמים לעסקים, וכשבא אל חצר הרבי היה מחליף את בגדיו לתלבושת של חסיד מן השורה: כובע, חליפה וכל האקססוריז הנלווים.
פעם אחת עשה החסיד חשבון נפש: הרי אני מתהלך בין הבריות לבוש בבגדים המקובלים בעולם המסחר – כמו גוי, אם נאמר את הדברים באופן ישיר – אז מדוע לרמות את הרבי, ולגרום לו לחשוב שאני תמיד מתלבש כמו בן ישראל צנוע וחסוד? אמר ויישם: בפעם הבאה שהגיע לרבי נשאר לבוש בבגדי החול שלו, עד הרגע שבו נכנס ליחידות אצל רבו.
שאל אותו האדמו"ר: מה יום מיומיים, שאתה לבוש כמו איש עסקים?
אמר החסיד (לא נוח לי שאין לו שם לאורך כל הסיפור. נחליט שקוראים לו שלמה): החלטתי לא לרמות את הרבי. אלה הבגדים שאותם אני לובש בכל יום, ואני לא חושב שזה נכון שאתחפש לחסיד אמיתי כשאני מגיע לכאן.
הזדקף האדמו"ר בכיסאו ואמר: שלמה, שלמה, אתה חושב שאיני יודע שבשאר הזמן אתה לבוש בבגדים של איש עסקים? ידעתי זאת היטב, אבל עד היום הנחתי שאתה תופס את בגדי החסיד כבגדים האמיתיים שלך, ואת בגדי איש העסקים כתחפושת הכרחית, כי ציציות וגארטל לא מאוד תורמים לעסקים. מאוד מצער אותי לגלות שבעיניך בגדי איש העסקים הם בעיניך אלה שמייצגים אותך באמת, ובגדי החסיד הם התחפושת.
האיזון העדין של הפוליטיקה
נניח לשאלה המרתקת איך האדמו"ר יודע מה קורה אצל שלמה, והאם זה עניין של רוח הקודש או פשוט עדכונים שוטפים מצוות עסקני-חצר מקושרים במיוחד, ונעבור מערבות הקרח של מזרח אירופה אל הפוליטיקה המיוזעת ומהבילה שלנו, פה בארץ הקודש. לפני כמה שבועות כתבתי כאן טור על שקרים של פוליטיקאים, וחתמתי אותו בכך שיש גם מקרים שבהם האופוזיציה לא נאמנה באופן שטחי לאמת, אבל היא נאמנה לה באופן עמוק, אבל זה כבר עניין למאמר אחר שיפורסם בפעם אחרת. הנה הגיעה הפעם האחרת.
קל ללעוג לפוליטיקאים שאומרים דבר אחד כשהם באופוזיציה, וכשהם מתיישבים בכיסא השר הם נוהגים לגמרי אחרת. הרשתות החברתיות חוגגות על סתירות כאלה, שלא לדבר על גיא זהר שעושה מהן תוכנית יומית. הנה, הח"כים של ימינה צעקו מספסלי האופוזיציה על סגירת הר הבית או על אי הסדרת ההתיישבות, ועכשיו הם בקואליציה ולא עושים שום צעד מעשי בכיוון, וראו זה פלא – מי תוקף אותם? נכון מאוד, הח"כים של הליכוד שבשבתם בקואליציה לא עשו דבר. ואפשר למצוא לתופעה הזו דוגמאות משלל תחומים: תקציבים לאוכלוסיות חלשות, יחסי חוץ וכן הלאה. אם כן, צביעות! כשהיית באופוזיציה אמרת שתטפל בעניין הזה, ועכשיו אתה מפקיר אותו!
אפשר להסתכל על זה גם אחרת.
ממש כמו אצל שלמה החסיד, השאלה האמיתית היא מתי הפוליטיקאי מתחפש ומתי הוא מציג את מי שהוא באמת. אם כשהוא באופוזיציה הוא בוחר נושאים פופוליסטיים לעסוק בהם, ומבטיח הבטחות שלא מעניינות אותו והוא לא מתכוון ליישם, זו בעיה חמורה שראויה לביקורת ציבורית; אבל אם כשהוא באופוזיציה הוא מביע בלהט את עמדתו ואת ערכיו כפי שהוא היה רוצה ליישם אותם, העובדה שהוא לא מצליח לעשות את זה בשבתו בקואליציה לא בהכרח הופכת אותו לנוכל. מה לעשות, כשאתה צריך אשכרה לנהל תקציב לטובת כל אזרחי ישראל, ולהתחשב בשיקולים של השותפים שלך לממשלה, אתה צריך להתפשר על כמה מהדגלים שהרמת בקמפיין.
במובן מסוים האיזון הזה אפילו רצוי: לפעמים יש ערכים שפשוט אי אפשר מבחינה פרקטית ליישם כרגע. לא משנה איך תרכיב את הקואליציה (כרגע נראה שלא מצליחים להרכיב אותה באופן כללי), כל מנהיג שיש לו אחריות מבין שזה מהלך שאי אפשר לעשות.
אם אנחנו דואגים מהצביעות וממה יגידו, נצטרך לקפל את הדגלים והערכים, כי למה לבקר מישהו על מעשים שגם אני הייתי עושה במקומו? ולכן אני מציע לא לקפל את הדגלים, אלא להכיר בקיומו של שיווי משקל עדין: האופוזיציה תמשיך לגנות, כי יש דברים שאסור לעבור עליהם לסדר היום, והקואליציה תצטרך להמשיך ולהתנהל באותו אופן, כי מה לעשות, יש לנו מדינה לנהל. כעבור תהפוכה פוליטית או שתיים האופוזיציה תהפוך לקואליציה והקואליציה לאופוזיציה, והמצב יישמר: תמיד יהיה מי שיניף את הדגל, שיזכיר את הערך שאליו אנחנו שואפים, ותמיד יהיה מי שיצטרך להתפשר.
מישהו אמר לי פעם שאם בן גוריון היה באופוזיציה בזמן הקמת המדינה ובגין היה ראש הממשלה, לא מופרך שבגין היה מקבל את השילומים מגרמניה – כי לא היה כסף ובצר לנו היה צריך להביא אותו ולא משנה מאיפה, יש פה מדינה שצריכה לשרוד איכשהו – ובן גוריון היה צועק ומוחה ומסביר כמה הרעיון הזה מתועב. זו כמובן ספקולציה שאי אפשר להוכיח, אבל לפחות לשם הדוגמה אני חושב שהרעיון הזה נכון.
