כשאני מבקש להמחיש בהרצאות את כוחה של סאטירה אני מקרין את הסצנה שבה גדליה משבאבניקים מגיע בפעם הראשונה להעביר שיעור כללי. התלמידים כבר עומדים במקומותיהם ומצפים, אבל גדליה עדיין ממתין. אחד העוזרים קולט את המצב ומסמן לתלמידים שיתחילו לשיר "ימים על ימי מלך תוסיף". אבל גדליה עדיין ממתין, ואפילו מכווץ את פניו. התלמידים שרים בקול רם יותר, מוחאים כפיים וקופצים. ואז, רק אז, כשהרצפה רועדת מרוב קפיצות ורקיעות, גדליה נכנס. הוא צועד בהיסוס, גבו כפוף, והוא מורה בידיו תנועות של ענווה וביטול. "אין צורך", הוא אומר בראש מושפל, "אין צורך".
מורי הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לומר שהוא אוהב כבוד. הייתה לו גם הוכחה ניצחת לכך מדברי רבותינו במסכת אבות, שהבטיחו שמי שלא אוהב כבוד, הכבוד ירדוף אחריו. "הואיל והכבוד לא רודף אחריי", הסביר הרב עמיטל, "סימן שאני אוהב כבוד". בעבר לא האמנתי לו. חשבתי שהוא אומר את זה באירוניה. אבל עכשיו אני מבין שהגדולה האמיתית שלו הייתה בכך שהוא באמת אהב כבוד. כמו כל אדם. כמוני. ובמקום להתעלם מהחולשה הזו, ולייצר פיצול בין הדימוי החיצוני חסר הרבב לבין המרחב הפנימי, הוא בחר להציף אותה על פני השטח. להתמודד איתה.
סדרת הכתבות של אורן אהרוני "עדויות מהאולפנות" חושפת מציאות לא פשוטה של הטרדות מיניות במערכות יחסים בין רבנים לתלמידות. העדויות עולות במקביל לסדרת תחקירים על מעלליו של אליעזר ברלנד ולסדרת הדרמה המטרידה במקצת של רמה בורשטין־שי, "ריקוד האש". כל אחת מהסדרות מעוררת שאלות מעשיות אחרות על צורות שונות של קשרים בין גברים לנשים. אבל המכנה המשותף העמוק שלהן הוא חשיפת אחד המחירים של חוסר היכולת להכיר בחלקים הנמוכים שבאדם. בכך שהרב או המחנך הוא דמות שיש לה גם חולשות ויצרים אנושיים.
הגדוּלה של הרב עמיטל הייתה בכך שהוא אהב כבוד. כמו כל אדם. כמוני. ובמקום להתעלם מן החולשה הזו, ולייצר פיצול בין הדימוי החיצוני חסר הרבב ובין המרחב הפנימי, הוא בחר להתמודד איתה
זה קושי שקיים במישור החיצוני, כאשר סביבתו של הרב מתקשה להכיל את האפשרות שהוא חוטא, מה שמאפשר סטיות חולניות ואיומות כמו אלה של עזרא שיינברג וברלנד. אבל הוא קיים פעמים רבות גם במישור הפנימי, אצל הרב עצמו, שלא מוכן להכיר בכך שהוא בסך הכול בן אדם. ומתוך חוסר היכולת להכיל את מורכבות החוויה האנושית נוצר פיצול אישיות עמוק בין הדמות החינוכית הטהורה והקדושה, מלאך ה' צבאו־ת, ובין החיה חסרת המעצורים ששוכנת תחתיה.
הפיצול הזה הוא מערבי כל כך, נוצרי כל כך. מבית היוצר של הכמרים הקתולים המתנזרים כליל מחיי אישות בשם ההתמסרות המוחלטת לקשר עם האל, עד שתחקיר עיתונאי אמיץ (המתועד בסרט זוכה האוסקר "ספוטלייט") חשף אלפי מקרי התעללות מינית בנערים ובנערות בכנסיות. והוא שונה כל כך מרוח חכמי התלמוד, שהיו מבקשים מתלמידיהם שישמרו עליהם שלא יחטאו: "היזהרו בי מפני כלתי; היזהרו בי מפני בתי". כן. גם זה עלול חלילה לקרות, ויש סדרה של כללים וחוקים שאמורה לנסות למנוע את זה.
במהלך הלימודים האקדמיים נדרשתי לעבור קורס שנתי מקוון למניעת הטרדות מיניות. הקורס ניתן בכל שנה במתכונת קבועה, והייתה שאלה אחת במבחן שנהגתי להיכשל בה באופן קבוע: האם מותר למרצה גבר לשהות לבדו עם סטודנטית כשהדלת סגורה?
פעם אחר פעם השבתי שאסור, ופעם אחר פעם קיבלתי ציון נכשל עד שחזרתי ותיקנתי את הבחינה וסימנתי באי רצון את המשבצת המתירה, מתרץ לעצמי שבטח הכוונה היא כשמישהו אחר יכול להיכנס לחדר בכל רגע או שיש מצלמת אבטחה המותקנת מעל הדלת.
זה לא מקרי שלומדה שאמורה למנוע הטרדות מיניות טורחת להדגיש שהיא דוחה את הלכות ייחוד. דיני ייחוד חותרים באופן עמוק תחת פרויקט ההכחשה של "יצר האדם רע מנעוריו". הם מציפים באומץ את העובדה שגם מי שגדל והתחנך על ערכי כבוד הבריות והשוויון המגדרי עדיין מועד להיכשל, ומזכירים לנו שתפקידנו כחברה לא רק לנסח אידיאל של יחס מכבד בין גברים לנשים, אלא לעצב נורמות התנהגות בעולם הממשי, שיש בו יצרים אנושיים ונטיות פוגעניות.
