חוכמת דורות רבים: לא כדאי להתנכר לזהות לה נולדנו

יש אומרים ששנות השישים התחילו באמת רק השבוע לפני שישים שנה. ב־12 ביולי 1962 עלו ה"רולינג סטונז" לבמה בפעם הראשונה. הביטלס היו אהודים יותר מהם, וגם חמודים יותר, אבל הגרעין הקשה של ילדי הפרחים תמיד העדיף את להקתו הפרועה של מיק ג'אגר. אפילו השם של הלהקה אומר הרבה יותר. אחד הדימויים הכי חזקים של שנות השישים היה "אבן מתגלגלת". שלושה סמלים בולטים של הסיקסטיז נשאו את השם הזה: הלהקה המיתולוגית רולינג סטונז ("האבנים המתגלגלות"); שירו של בוב דילן "כמו אבן מתגלגלת"; ומגזין המוזיקה האגדי שנושא גם הוא את אותו השם עצמו: "רולינג סטון".

הדימוי הזה נגזר מפתגם רומאי עתיק: "על אבן מתגלגלת לא גדל אזוב". לדימוי הזה הייתה בראשיתו משמעות שלילית. הוא תיאר אדם שנע ללא מנוחה, שאין לו שורשים בשום מקום, שאינו קשור עמוקות לשום אדם אחר. בשנות השישים הדימוי הזה הפך לסמל חיובי לאיש חופשי באמת, ששום אדם, שום מקום ושום רעיון אינם כובלים אותו. הרעיון הגרוע הזה של האבן המתגלגלת נטמע בתוך תרבות המערב, עד היום.

יש לדייק: ילדי הפרחים לא היו נגד קשרים אנושיים. להפך. אך הם התלהבו רק מקשרים וממערכות יחסים שאתה בוחר בהם בכל רגע, מהתלכדות ארעית של אינטרסים רגשיים בין גבר לאישה או בין ידידים, ולא מקשרים אנושיים שמבוססים על מחויבות מתמשכת. העדפת מערכות היחסים הרופפות והלא מחייבות השתלטה על העולם המערבי, ומתבטאת גם בקריסת חיי המשפחה במערב.

ילדי הפרחים לא היו נגד קשרים אנושיים, להפך. אך הם התלהבו רק מקשרים שאתה בוחר בהם בכל רגע, מהתלכדות ארעית של אינטרסים רגשיים, ולא מקשרים שמבוססים על מחויבות מתמשכת

כשאני מדבר על משבר המשפחה, יש אנשים שאומרים לי: שטויות, הורים לא פחות אוהבים היום את ילדיהם. העובדה הזו נכונה, כמובן, אך לא רלוונטית. קודם כול, יש היום בעולם המערבי הרבה פחות משפחות והרבה פחות ילדים, כי זוגות פוטנציאליים מהססים להתחייב זה לזה, והורים פוטנציאליים מהססים להתחייב לילד, ולכן אינם מולידים אותו.

מעבר לכך, במקום שכבר יש בו משפחה, היחסים המשפחתיים מופרטים לעיתים קרובות ללקט של קשרים פרטיים, ושואבים הרבה פחות משמעות מעצם השייכות למסגרת המשפחה. בני המאה ה־21 עושים הרבה פחות דברים כמשפחה מלוכדת. "למעשה", כתב החוקר רוברט פטנאם, "כל צורות היחד המשפחתי נעשו שכיחות פחות בסוף המאה ה־20". במידה רבה, המשפחה כבר אינה יחידת קיום המציבה דרישות ומעניקה משמעות, אלא אוסף רופף של מערכות יחסים משתנות. למשל, המשפחה הישנה הייתה יכולה להציב דרישה איתנה בפני בניה ובנותיה, שיינשאו ליהודים בלבד. מי שרצה לחרוג מהכלל ידע שהמחיר יהיה כבד מנשוא. המשפחות הרופפות של היום מתקשות יותר ויותר להציב דרישה כזו.

אני נולדתי כגבר, כיהודי וכבן להוריי, וידעתי בפשטות שאני מחויב לכל מעגלי הזהות הללו. כשהקמתי את משפחתי שלי ידעתי שמרגע זה, ובעזרת ה' עד ליום מותי, היא מגדירה את זהותי. ידעתי שאני לא לבד בעולם, ושאני לא בוחר בעצמי מי אני – אני חלק ממארג של דורות רבים, ונוטל חלק בחוכמה הנצחית ששופעת ממנו. כל זה עומד בניגוד גמור לרוח הסיקסטיז, ולגלגול המוקצן שלה במאה ה־21.

שמעו סיפור. הסופר והעיתונאי תום וולף חי בשנות השישים בשכונת הייט אשבורי בסן־פרנסיסקו, מעוזם של ילדי הפרחים. בשלב מסוים, סיפר וולף, רופאים בשכונה החלו לשתף זה את זה בתופעה משונה: הגיעו אליהם יותר ויותר חולים במחלות עתיקות ומשונות, מחלות עם שמות עתיקים כמו "שחין" ו"ריקבון", מחלות ששום רופא חי לא ידע איך מטפלים בהן.

התברר שההיפים זלזלו בהרגלי ההיגיינה שלמדו מהאמהות שלהם, וראו בהם מוסכמות בורגניות שרירותיות. הם התעקשו לבחור בעצמם את דרך חייהם, ולא להיכנע למוסכמות. ילדי הפרחים הפסיקו לצחצח שיניים ולהתקלח, לא החליפו מצעים, והעבירו ביניהם בגדים בלי לכבס אותם. בדיעבד הם גילו שהמוסכמות החברתיות לא ביטאו דכאנות בורגנית, אלא חוכמה מצטברת. הברירה הייתה פשוטה: להקשיב לאמא – או לחטוף שחין.

מעגלי השייכות שנולדנו אליהם הם קודם כול מעגלי תמיכה, והם מזינים אותנו בחוכמה שנאספה בעמל ובסבל של דורות רבים. לא כדאי להתנכר לזהות הזו או לזלזל בה.

בחיים האמיתיים שלנו, אוי למי שהוא אבן מתגלגלת, ואשרי מי שהוא עץ שתול על פלגי מים. עץ לא יכול לבחור לאן לנוע, אבל הוא יכול לצמוח. אבן שהתנתקה משורשיה יכולה להתגלגל, אבל רק בכיוון אחד. רמז: לא למעלה.