ביום ג' שעבר, כ"ט סיון, ליווינו בדרכו האחרונה את חמי, שלמה יעקבס זכרו לברכה. במהלך השבעה קרצו אליי כל מיני קרובי משפחה ואמרו: אנחנו כבר יודעים על מה יהיה הטור השבוע. אלא שהמציאות אחרת. אנו מגישים את הטור שבוע מראש, וכך הטור שפורסם בשבת שעברה היה כמובן נהדר וחשוב, אבל היה רחוק מהאבל ששרינו בו בשבוע שעבר.
אני רוצה לכתוב לכם על חמי דרך עיניי, עיני כלתו. 600 מילה לא יספיקו לסכם את האיש הענק הזה. אבל כן אנסה לספר מה אני למדתי ממנו. שלמה נולד בכפר־הרא"ה בשנת 1943, בן שני להוריו יצחק ורות, מוקף בארבע אחיותיו: ברוריה, טובה, חנה ונועה.
הוא חי את חיי המושב הקשים אך הקסומים של תקופת ראשית המדינה לצד חבריו הטובים, והיה מסור למשפחתו. בהיותו בן 14 אסון פקד את משפחתו, ואביו נהרג בתאונת עבודה כשעבד בשדה. שלמה היה זה שמצא אותו. בתוך יום הוא נאלץ להתבגר ולקחת לידיו את המושכות. עם אמו ואחיותיו נאבק שלמה להמשיך להרחיב את המשק המשפחתי.
כשבגר נישא לרוני, בת קיבוץ גבעת־חיים, ויחד גידלו חמישה בנים. הם עסקו בכמה ענפי חקלאות, עד שלבסוף התמקדו בהקמת רפת גדולה. כשבגרו הבנים הם הגשימו חלום נוסף של שלמה, והקימו את המחלבה, שם הם מייצרים גבינות.
בימים של היפוך תפקידים שבהם הורים מתחנפים לילדים, שלמה היה הורה. הורה ומורה. הוא העיר לבניו בגיל 4 כמו בגיל 44, העיר לי והעיר גם לילדים. אבל דרך הערותיו הוא התווה לנו דרך
את המפגש הראשון שלי עם שלמה לא אשכח. אני לא יודעת מה בלט יותר, החיוך או השפם. דרך עיניו התכולות חייך לכולם, מושיט יד איתנה, מחוספסת אך חמה. בסנדלים ובמכנסיים קצרים הוא ראה את האדם באשר הוא אדם, והיה בליבו מקום לכולם.
"אדם לעמל יולד". שלמה היה קודם כול איש עבודה. הוא קם עם שחר ויצא לעבוד ברפת.
תמיד היה עסוק, תמיד היה לו מה לעשות. לתקן, לטפל. מלא באנרגיה, הוא אהב כל סוג של עבודה. הוא בורך בשתי ידיים טובות איתן בנה, פירק, חבר והרכיב כמעט הכול. הוא אהב לנהוג על טרקטורים, טנדרים, מכוניות ואופנועים. טיולי טרקטורונים היו מהנאותיו הגדולות. הוא היה אוסף ושומר, לא רץ "לקנות חדש" אלא השתמש ביצירתיות במה שיש.
"שלא על מנת לקבל פרס". עוד לפני השבעה, תמיד הגיעו לאוזני בני המשפחה סיפורי החסד של שלמה. הוא נתן בסתר, מקדש מעל הכול את כבוד האדם שמולו. גם אם הגיע לצרה, "עמו אנוכי". הוא היה אדם רגיש וראה הכול, ולא נותר אדיש. לא המתין שיקראו לו, הקדים נתינה לבקשה. אבל קראו לו. כולם קראו לו. בין אם כשנמצא נחש, בין אם כשהיתה צרה, הוא עמד לצד חבריו בשמחות ובצער – בבריאות ובהצלחה ובשגשוג, וגם בתקופות השפל.
"הכול עובר" היה המשפט של שלמה שהקפיץ אותי. לאחר לידת יובל, בתי השנייה, היו לי תפרים רבים ולא היה לגופי מנוח. הכול כאב לי ושרף לי, ושקעתי באומללות. ישבתי מניקה, ודומעת והוא אמר לי: הכול עובר. הרגשתי שהאמירה הזו מקטינה את כאבי, מבטלת את תחושותיי, אבל הוא התכוון להגיד דברים אחרים. הזמן מרפא את הכול, כל יום יהיה יותר טוב. יש אור בקצה המנהרה. וכך היה.
"אמר מעט, עשה הרבה", והייתי מוסיפה: ובמעט שאמר – דייק. שלמה לא התבלבל בנוגע לתפקידו. בימים שהורים (ואני בתוכם) מסובכים עם עצמם במילים כמו "לא צריך להעיר על כל דבר", בימים של היפוך תפקידים שבהם הורים מתחנפים לילדים, שלמה היה הורה. הורה ומורה. הוא העיר לבניו בגיל 4 כמו בגיל 44, העיר לי והעיר גם לילדים. אבל דרך הערותיו הוא התווה לנו דרך.
כשהגעתי למושב, כלה תל־אביבית צעירה, אולי מעט שחצנית (זה נבע רק מחוסר ביטחון, נשבעת לכם!), הוא היה דופק בשבת בבוקר על דלת ביתנו שצמוד לביתו ואומר לי: יאללה, צאי, עלי לבית כנסת, יש בר מצווה. ואני הייתי מגיבה בהחלטיות: אבל אני לא מכירה אותם. והוא ענה לי בלי להתבלבל: אם לא תעלי, איך תכירי? הוא לא ויתר, לא נבהל. היו לזה מחירים, זה נכון. אבל בראייה לאחור, זה היה רגיש ואכפתי. הוא עזר לי.
Revitelzon@gmail.com
