אני רוצה לספר לכם על אופיר ואדווה שם בדוי. זוג חברים שלנו. זוג גנרי: יש להם ארבעה ילדים, שניהם משכילים ושניהם עובדים במשרה מלאה, היא בתחום החינוך המיוחד והוא בתחום הטיפול. הם אף פעם לא חיו מעל הפופיק. הם לא טסים לחו"ל, גם לא בלואו קוסט. אדווה קונה רק בחנויות יד שנייה, כבר שנים. הם מחושבים על השקל, הם חרוצים, הם עובדים קשה למחייתם.
לא מזמן פגשתי את אדווה והיא נראתה שבורה. "אנחנו במינוס", היא אמרה, "לראשונה בחיינו אנחנו לא מצליחים לסגור את החודש. אתמול הייתי בסופר ואשכרה מצאתי את עצמי מתלבטת אם לקנות לילדים גבינה צהובה".
כולנו שותפים להרגשה הזאת. חלקנו אולי מתביישים להודות, אבל ירדנו ברמת החיים. הכסף נוזל לנו מבין האצבעות. קניות שפעם היו עולות 500 או 600 שקל הגיעו כבר לאלף. דברים שפעם הרשינו לעצמנו הפכו פתאום לפריבילגיה.
על הרגולציה וחסמי היבוא אין לנו שליטה, אבל על מה שנכנס לסל דווקא יש לנו. כבר חודשיים אני מסתובבת בקניונים ובסופרים ושתי מילים מהדהדות באוזניי: לא קונה. אם זה לא מאסט – לא קונה
משהו לא מסתדר במספרים. למה יקר פה כל כך? נכון, בגדול יש אינפלציה עולמית. ובכל זאת, הנתונים מצביעים על כך שבשנת 2007 המחירים בישראל היו נמוכים בכ־7 אחוזים לעומת ארה"ב והמדינות המתקדמות. מאז הפער התהפך וגדל והיום יקר יותר בישראל בכ־9 אחוזים לעומת ארה"ב ובכ־29 אחוזים לעומת ממוצע המדינות המתקדמות. במצגת שפרסם מיכאל שראל, הכלכלן הראשי של פורום קהלת, נטען שהתחזקות השקל עקב זרימת מט"ח לכאן היא אחת הסיבות להתייקרות: כלומר, קיים עודף עקבי וניכר בחשבון השוטף במאזן התשלומים. העודף הזה מושפע מההשקעות בהייטק ומתגליות הגז הטבעי, שהביאו לצמצום היבוא של חומרי אנרגיה.
אבל גם בלי הסברים מלומדים כולנו מרגישים את זה. כולנו חיים את זה. מערכוני ההייטקס של ארץ נהדרת והעובדה שאנחנו כועסים אבל גם קצת מקנאים באנשים כמו נדיר האקרמן מצביעים על הפער. בתודעה הישראלית קיימות היום שתי קבוצות במעמד הביניים – אלו שעובדים בהייטק, וכל השאר. בעשר השנים האחרונות נוצרה שכבה גדולה ורחבה מאוד של אנשים שמשכורותיהם עולות על אלו של שאר העובדים במאות אחוזים. הם יכולים להרשות לעצמם ענבים ב־38 שקל לקילו, הם יכולים להרשות לעצמם שכר דירה של 12 אלף שקל לחודש, והם צורכים, והמחירים קופצים, והשוק לא מדביק את הפער.
הדר שוויגר־שפיר, בחורה שעבדה בגיוס להייטק, סיפרה ברשתות החברתיות על קורות החיים שהיא ממיינת. לדבריה, היא מקבלת בקשות מאנשים שממש לא קשורים לתחום – ההיא מטפלת ברפואה סינית, ההוא זמר מתחיל. "אני קוראת את קורות החיים", היא מתארת, "וברור לי כשמש שאלו אנשים שהייטק הוא לא החלום שלהם".
אופיר שוקל לעשות הסבה להייטק. אין לו ברירה אלא לוותר על החלום. אם זה יקרה, ילדי ישראל יפסידו אותו. "לא יכול להיות שזה המסר שהמדינה מעבירה לנו", אומרת לי אדווה בכאב, "לא יכול להיות שהפתרון הוא שכולנו נעבור לעבוד בתחום אחד".
משהו פה מעוות, ולא ההייטקיסטים אשמים במצב. הם חיים ממה שיש להם, אבל לצידם יש אנשים שמתפתים לחיות ממה שאין להם. לא מזמן ביקרתי בסופר וראיתי מדינה בהפרעה. אנשים מעמיסים עגלות כאילו אין מחר. עגלות לגדוד. ופתאום הבנתי – אנחנו בדרך לקריסה. מתישהו זה יתפוצץ עלינו. הישראלים לא מפסיקים לקנות, הם לא יודעים מה זה להפסיק לקנות. הם קונים ובוכים, זה לא ייאמן. אנשים שהמשכורת שלהם לא מכסה את ההוצאות האלה ממשיכים לקנות על המינוס. זה משהו בתרבות שלנו כנראה: העגלה חייבת להיות מלאה, הבגדים חייבים להיות חדשים, והילד חייב אדידס, גם אם המשכורת של אבא לא עלתה כבר חמש שנים.
על רגולציה וחסמי היבוא אין לנו שליטה, אבל על מה שנכנס לסל דווקא יש לנו. כבר חודשיים אני מסתובבת בקניונים ובסופרים ושתי מילים מהדהדות באוזניי: לא קונה. אם זה לא מאסט – לא קונה. הורדתי אפליקציה שמאגדת את כל החשבונות, וכל היום אני נכנסת אליה כדי לבדוק את מצב התזרים. ההחלטה הזאת לא תהפוך אותי לעשירה, אבל אולי היא תציל אותי מקטסטרופה כלכלית. זה קשה לי, זה אפילו טיפה מביך אותי. עד לא מזמן לא הייתי צריכה לחשוב על הדברים האלה, אבל אני לא מכירה דרך אחרת. זה, ולהתפלל שמישהו יבוא ויעצור את הסחף.
rachelm@makorrishon.co.il
