לפני שבע שנים בדיוק, בעשרה בתמוז אלפיים וחמש עשרה, אבא שלי נפטר. אני זוכר כמעט הכול, היינו בשבת בירושלים, בבית הישן של אמא שלי, שתינו קפה כזה נינוח של שבת בבוקר, כשפתאום הטלפון צלצל. זו הייתה אחותי מיכל, שאמרה לי בקול רועד מבכי, יאירי, אם אתה רוצה להיפרד מאבא תבוא עכשיו לסורוקה, מהר, הרופאים אומרים שהוא בכל רגע יכול למות. זה מה שהיא אמרה לי, ואני ניתקתי את השיחה, וניגבתי את הדמעות, ורצתי עם שיזינג לאוטו, וביחד נסענו לבאר שבע, במהירות מופרזת ועם מחנק נוראי בגרון. בכניסה לבאר שבע מיכל התקשרה שוב, זהו, היא אמרה, אבא נפטר, ואני אמרתי לה, אבל אני כאן! אני עוד חמש דקות בבית חולים! ומיכל אמרה, בסדר, תבוא, אנחנו מחכים לך, ובאמת אחרי כמה דקות כבר עליתי במעלית למחלקה הפנימית, ונכנסתי לחדר הקטנטן שבו הוא סיים את חייו, וניגשתי אליו, ונישקתי אותו, וחיבקתי אותו, ובכיתי, ונמלטתי מהחדר, ונפגשתי עם האחים שלי, שבכו במסדרון של בית החולים, וחיבקתי אותם, והתיישבתי על הספסל לצידם, ולרגע אחד בכינו כולנו, על הלב שלנו שנשבר לנו, על האבא שפתאום אבד לנו, על היתמות האיומה הזו, שאין שום דרך לשאת, פשוט ישבנו לנו ובכינו. עד עכשיו אנחנו בוכים.
בשלושת הימים הראשונים של השבעה הייתי עם המשפחה שלי, במושב של אבא שלי, בנגב, אני זוכר שאכלתי הרבה, ושבכיתי הרבה, ושעישנתי הרבה, ושהרגשתי שאני לבד בעולם. לפעמים הייתי קם ויוצא לסיבוב במושב, הולך והולך, עד שהייתי מגיע לאיזו רפת קטנה, ואז הייתי נכנס אליה, ומתגעגע לאבא שלי, שהיה רפתן רוב חייו. והפרות שפגשתי שם היו נראות לי כל כך עצובות ומותשות. עד היום כל הפרות שאני רואה בעולם נראות לי שבורות ויתומות ומוכות געגועים.
ואחרי שלושה ימים במושב המשכתי לשבת שבעה לבדי, בירושלים. הרבה חברים הגיעו לנחם אותי, הם עזרו לי להעביר את הימים. יש לי חבר שקוראים לו עתידי, אנחנו לא חברים ממש טובים, אבל יש בינינו קשר עמוק. ועתידי פשוט הגיע לשבעה ולא עזב אותי. לרגע. במשך שלושה ימים. זה היה כל כך מנחם, הוא פשוט היה שם איתי בשבעה, חייל של אהבה ושל חמלה. עתידי היה שם איתי, ואני לא אשכח לו את זה בחיים.
ובשבת הראשונה שלי בתור יתום, נסעתי לרעננה, להורים של שיזינג. זו היתה מין שבת משפחתית כזאת, נחמדה וסואנת. אני חשבתי שזה דווקא יעשה לי טוב, ברגע החשוף הזה, להיות מוקף במשפחה המדהימה הזו. והאמת שזה עשה לי טוב, למרות שאין שום דבר טוב בחיים שאין בהם אבא. ובשבת בבוקר, הייתי אמור ללכת לבית הכנסת עם כולם, ולהגיד קדיש יתום כמו שצריך, אבל במקום ללכת לבית הכנסת, נשארתי בבית, וישבתי בסלון בשקט עם עצמי, וקראתי עיתון, ובהיתי באוויר, וחשבתי מחשבות שחורות.
ופתאום, בזמן שאני יושב לי שם לבדי, פתאום ראיתי בגינה ארנב! ארנב לבן ומבוהל, עם עיניים אדומות כאלה, ומוזרות, איזה הזוי, אז פתחתי את החלון ויצאתי לגינה וניגשתי לארנב וליטפתי אותו, וניסיתי להבין מאיפה הוא הגיע, הרי כל הגינה מגודרת היטב, וחיפשתי חורים ופרצות באחת הגדרות, ולא מצאתי כלום! ואחרי דקה הלכתי למקרר, והבאתי לארנב קצת ירקות, וניגשתי אליו, ונתתי לו לאכול קצת, והארנב ניגש אליי ואכל את הירקות בהתלהבות! הוא כאילו פחד ממני, ובכל זאת נשאר לצידי, זה היה כל כך מוזר, ואני ליטפתי אותו, והסתכלתי עליו, וחשבתי לעצמי, הארנב הזה יהיה שלי, ואני אקרא לו חיים, לזכרו של אבא שלי, ואני תמיד אספר על הקשר המיוחד שלי עם חיים הארנב, שהגיע אליי בדיוק שבוע אחרי שאיבדתי את אבא, וחיים הארנב הביט בי, ובגוף שלו היה מין רטט עדין כזה שיש לכל הארנבים, אבל איכשהו איתו זה היה הרבה יותר מרגש.
וכשכולם חזרו מהתפילה הצגתי להם את חיים הארנב, וסיפרתי להם את הסיפור, ובניתי לחיים מין קופסת קרטון גדולה, ושמתי לו קערה עם אוכל, וקערה קטנה עם מים, וליטפתי אותו ואהבתי אותו ושמחתי בו, היה לי אז רגע דקיק של "שמחת חיים" חחחחחח, וכולם ניגשו לראות את חיים הארנב הלבן, וכולם שמחו בנחמתי.
ואחרי שעתיים כאלה, מתוקות וטובות, אחד השכנים דפק פתאום בדלת, ושאל אותנו אם ראינו את הארנבת שלהם שברחה להם, ואני רציתי לבכות, אבל במקום לבכות אמרתי לו, כן, היא פה, הנה, והשכן יצא לגינה בהתלהבות, וראה את חיים יושב לו ואוכל לו מבסוט על החיים, וככה, בלי לשאול שאלות, ובלי לתת הסברים, הוא פשוט הרים את חיים הארנבת, ואמר, וואו תודה, ומיד נמלט איתה החוצה, הרחק מאיתנו, מהגינה לבית, ומהבית לרחוב, ומהרחוב לבית אחר, של מישהו אחר, שהוא לא אני. אייי אייי אייי, ואני נשארתי לי לבדי, בלי חיים הארנבת שלי, ובלי חיים אבא שלי, שבור ועקור ומתגעגע ומותש, ויתום אפילו יותר.
לפני שבע שנים, בעשרה בתמוז, אבא שלי נפטר. יהי זכרו ברוך.
