כל קיץ קורה דבר מה. הידיעה השנתית על ילד שנשכח במכונית לוהטת מבשרת בדרך כלל על תחילתו של השרב הגדול. השבוע, הידיעה הזו הכתה בנו קרוב, בבית של גיסתי אביטל. שרה הקטנה, בת ארבעה חודשים, תינוקת מוארת, נשכחה במכונית לוהטת באלעד, והוצאה ממנה, בחום של שבעים מעלות, ללא רוח חיים. ואז באות תופעות הלוואי של האשמה והתקווה שאולי זה חלום נורא ומיד נתעורר, והשחזור, בפעם המיליון, של מה שיכולנו לעשות ומה היה קורה אילו.
ועוד בהלוויה, לקול צעקות השבר של האמא, שואלים אותי שוב ושוב קרובי משפחתה: "נו איך את מסבירה את זה, שהאבא לומד תורה והבת, ככה…?". כאילו אני דוברת של א־לוהים, אמונה על יחסי הציבור שלו כששכח לרגע אמא אחת שמנסה לנשום וצועקת, כבחלום נורא, בקול שלא נשמע, ואף אחד לא פותח לה חלון או דלת או מעורר אותה מהתרדמה החנוקה הזו. "לדתיים יותר קל", אומרת פתאום מישהי, מצילה אותי מעמדת הפרקליטה. והיא צודקת.
שוב ושוב נשמעות באוהל האבלים המילים: "גזירה", "גלגול", "כפרה על כל עם ישראל", שוב מפתיעה אותי הנאמנות הזו של האמונה ברגעי משבר, מתעקשת לומר כיוסף הצדיק בשעתו: "לא אתם!". ושוב מפתיע אותי זוג הורים שבורים שלוחשים בשקט "אבל אשמים אנחנו", מעדיפים אולי את האפשרות של טעות אנוש שלקחה מהם תינוקת אחת קטנה, על פני האפשרות ש"השם אשם", שעלולה לקחת מהם, חלילה, א־לוהים אחד גדול שהם עדיין זקוקים לו כל כך, יתגדל ויתקדש שמיה רבה.
עם השנים הבנתי שהתפיסה הדתית שעומדת לאנשים יקרים באבלם היא נקודת הלימוד הרבה יותר מאשר נקודת האמונה. הפרקטיקה הנושנה של "מה למדנו מזה" היא שמאפשרת את קיומה של האשמה לצד התקווה, את משבר האמון לצד האמונה. רק יכולת הלימוד תהפוך קללה של ילדה שנשכחה ל"זכרה לברכה" – מפני שנלמד מזה משהו ונחכים ונחבר מתוך החושך תורה של אנשים שבורים, תורה של י"ז בתמוז. ביום שנשברו בו לוחות ראשונים נולדה השכחה: "שבלוחות ראשונים היה אדם לומד וזוכר ולוחות שניים, אדם לומד ומשכח תלמודו". שכחה איומה הופכת בתמוז לחלק מהלימוד עצמו.
השבוע נפטר שכני היקר, ניצול השואה פרופ' דוד הלבני.
בכל פעם שפגש אותי במעלית הבניין כשאני בדרך לשיעור וממנו, היה שואל אותי על הספרים שאני מחזיקה. עם הזמן הבנתי שהוא לא מחכה לתשובה ממני, בכלל. הוא רק שאל ואז פתח בדברי תורה מדהימים מתוך הספר שאני מחזיקה בידיי. אני לא מאמינה איך האיש המבוגר הזה לא שכח. הוא ידע לצטט לי קטעים שלמים בעל פה מתוך התלמוד או המשנה או פחד יצחק. הוא הוסיף תמיד את פרשנותו המפתיעה, שלא לומר מתריסה, ואז הייתי יוצאת מן המעלית בקומה שלי, מרגישה את גאוותו על שהצליח להשאיר אותי נדהמת נוכח הזיכרון הזה, השובבות הזו, הצורך הזה להצטיין.
ופעם אחת התעקש פרופ' הלבני שאמתין לו, מפני שהוא רוצה לתת לי את החוברת האוטוביוגרפית שכתב על חייו, "עלה לא נידף".
בתחילה הופתעתי מהשם הפשטני של הספר, עד שהגעתי לקטע המטלטל על הדף. הלבני מספר איך בתופת המחנה, פתאום נזדמן לו "דף של ספינה" שהעלהו, בסוף, אל החוף. רק דף יכול להחזיק את הנער הזה, מפני שהדף הכתוב יאלץ אותו לשאול: מה הלימוד שיוצא לנו מזה? וכך אולי יהיה גם הוא, דוד הנער, לימוד שיצא מתוך הסערה.
וכך כתב אהרון אפלפלד בהקדמה לספרו האוטוביוגרפי של הלבני: "מה שחיבר לפרופ' הלבני את התקופה שלפני השואה עם השואה, ועם המציאות שאחריה, היה הלימוד. אפשר, נדמה לי, להפליג ולומר שהלימוד ביהדות הוא עבודת א־לוהים. הלימוד היהודי המסורתי אינו רק עיון אנליטי. הוא חוויה דתית שמעורבים בה, מלבד האינטלקט, גם התחושה, הדמיון והזיכרון… היטלר עולה לשלטון אבל אל הנער העילוי כמעט שלא חודרים משבים קרים אלה. הוא מסור ללימוד התורה… גם בגטו ובאושוויץ אין הלימוד פוסק מפיו. עתה אין עוד ספרים שאפשר להיעזר בהם, עתה עליו להישען על הזיכרון… הרעב לאות יהודית במחנה הוא לא פחות מהרעב לפרוסת לחם. כשמבחין האיש הצעיר שהכריך של חייל גרמני עטוף בדף מספר 'אורח חיים', הוא מסתכן ומבקש ממנו את הדף".
בשנה האחרונה ראינו את פרופ' הלבני כשפניו מאירות מתמיד. כמה רציתי שישאל אותי כשנכנס למעלית: "מה זה בידך?". אבל הוא כבר לא זכר ואני נזהרתי בכבודו כשם שנזהרים בשברי לוחות, זוכרת לו את זיכרונו הפנומנלי.
כשהאמונה נשברת לפעמים, יעמוד הלימוד, בנאמנות אינסופית, ויבקש מאיתנו שנפתור סוגיות קשות במיוחד. הוא יזכיר לנו שאנחנו לא שכוחי א־ל, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.
