איך להתמודד עם סכרת בגיל ההתבגרות

איזה כיף ללבוש בגדים ולגלות שהם גדולים עלייך. אפילו יותר מכך מלהיבה אותי הידיעה שאני יכולה לאכול כמה שבא לי ולא להעלות במשקל – להפך. אז מה אם אני עייפה וחסרת אנרגיות ונכון שפתאום כמויות המים שאני שותה הכפילו את עצמם וכך גם מספר הפעמים שביקרתי בשירותים, אבל הכול בסדר, הרי ממש חם, שיא הקיץ!

כך העברתי את תקופת הלימודים לבגרות בהיסטוריה, הראשונה מרבות. קצת מותשת ועייפה, בעיקר חסרת אנרגיות ומלאת מחשבות על הבגרויות הקרבות.

ואז פתאום הגיע קלקול קיבה, קלקול הקיבה שישנה לי את החיים.

ניסיתי את כל תרופות הסבתא האפשריות, אפילו דיקור סיני, אבל כלום לא עזר. בדיקה שגרתית אצל רופאת המשפחה והפנייה לבדיקות דם נראו לי לגיטימיים לנוכח המצב. הרי אני רוצה להבריא ולהמשיך הלאה.

יום שלישי אחר הצהריים, חום אימים, אני מרוחה על הספה מנמנמת, והטלפון של אמא מצלצל. ידוע אצלנו בבית: כשאמא ישנה צהריים אף אחד לא מפריע לה, אלא אם כן מישהו מת. אז לא עניתי, הכול יכול לחכות. אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל, אז החלטתי לענות ולבקש שיתקשרו מאוחר יותר. רופאת המשפחה הייתה על הקו, מבקשת לשוחח עם אמא. "זה דחוף?", שאלתי. "בהחלט", היא ענתה. הערתי את אמא עם הטלפון ביד, והיא שלחה אליי מבט קטלני ולקחה אותו. ואז התברר שצריך ללכת למיון, ועכשיו.

מה הקשר שלי למיון? לא הייתי בבתי חולים למעט ביקורים לעתים רחוקות. אבל אמא מתעקשת ואומרת שצריכים לעבור כמה בדיקות כי משהו לא תקין. מה לא תקין? לא ידוע, בשביל זה בודקים.

שלום ערגלית

תהליך הקבלה במיון, שבדרך כלל לוקח זמן רב, נמשך הפעם דקות ספורות. בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי שוכבת על מיטת בית החולים, מחוברת לאינפוזיה. אחרי כמה שעות של אי ודאות ושתיית המון מים הגיע צוות של עשרה אנשים – רופאים, אחיות וסטאז'רים – שנעמדו סביב המיטה שלי ומלמלו מושגים רפואיים. בהינו אלה באלה עד שהרופא הבכיר זרק לאוויר: "יש חשש לסכרת נעורים, אולי כדאי אינסולין?"

ברוח סערה נכנסה לחדר ד"ר אורנה גוטפריד, ובשנייה אחת הצליחה להכניס סדר ושליטה באי הוודאות ששררה סביבי. היא הסתכלה עליי ואמרה: "ברוכה הבאה, יש לך סכרת נעורים". היא המשיכה לאחת האחיות ונתנה הוראה להזריק לי אינסולין. "יש לך סכרת, נקודה", אמרה, ויצאה מהחדר.

מהר מאוד התחיל תהליך הלמידה: מהי סכרת? כיצד מתמודדים איתה? כמה יחידות אינסולין מזריקים? איך סופרים פחמימות? המון חברים וקרובי משפחה הגיעו לביקור, וכל אחד מהם הביא חטיפים ודברים טעימים שבעבר, ממש לפני כמה ימים, לא הייתי חושבת פעמיים אם לאכול אותם או לא. אבל פתאום הכול נהיה מחושב. קודם בודקים את הסוכר, ואם בוחרים לאכול צריך לחשב את כמות האינסולין להזרקה. פתאום הכול נהיה פרוצדורה מורכבת ומתסכלת.

ערגלית השוקו שאהבתי כל כך העלתה לי דמעות בעיניים וכאב בלב, כי ידעתי שכל אכילה מלווה בהזרקה. הזרקה היא משהו שלא יכולתי להכיל. המחשבה שאני דוקרת את עצמי במחט ומחדירה חומר לגופי העלתה בי צמרמורת בכל פעם מחדש. הידיעה שזה יגרום לי להרגיש טוב לא הקלה על המצב.

ההזרקה הראשונה שלי לקחה המון זמן. קרוב ל־20 דקות החזקתי את המחט סמוך לעור ולא הצלחתי. נשמתי, הרפיתי שרירים, חשבתי מחשבות על מקומות יפים, אבל כלום. ברגע שהמחט נגעה בעור התחלתי לרעוד והרחקתי את היד. בסופו של דבר הזרקתי כי נמאס לי להתעסק בזה. הרגשתי שאני נותנת לפחד יותר קרדיט ממה שמגיע לו באמת.

ערכים טובים

בתקופת האשפוז אמא שלי לא אפשרה לי לוותר לעצמי, לא נתנה לי ליפול למקום עצוב. היא הרימה אותי והתחילה לדחוף אותי להיות אותה לינוי שתמיד הייתי. לינוי ששואפת גבוה, שיכולה לעשות הכול בלי לחשוש שיקצצו לה את הכנפיים. וכך היה. בין השאלות הראשונות ששאלתי את ד"ר אורנה הייתה שאלה שחשובה לי מאוד: האם אוכל לצאת למסע לפולין עם הסכרת? אורנה חייכה ואמרה שהשמיים הם הגבול, אך לפני כן צריך להכיר את הסכרת לגמרי ולדעת איך הגוף מתמודד איתה. נרגעתי. ידעתי שאסתדר ואצליח לעשות הכול.

החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי וניגשת לבחינת הבגרות בבית הספר, למרות שהציעו לי להיבחן בבית החולים. הרגשתי שאני מוכנה לחזור לחיים שלי. לבחינה הגעתי עם המון ציוד סכרת מחשש שיקרה משהו. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי מחוץ לבית החולים, לבד עם הסכרת. הרגשתי שאני צריכה להיזהר בכל צעד ותזוזה. על שולחן הבחינה היו עטים ומרקרים לצד עטי אינסולין, חטיפי אנרגיה ומחטים. לגיטימי.

את הבגרות סיימתי בהצלחה. מהר מאוד התחברתי למשאבת אינסולין, כך שההתמודדות עם הזריקות פחתה והתרגלתי לחיים עם סכרת. החלטתי לעשות שנת שירות בגרעין איתן ולהתנדב עם אוכלוסיות מיוחדות – חינוך מיוחד ולקויי ראייה. שנת השירות רק חיזקה לי את ההבנה שלכולנו יש חסרונות, חלקם בולטים יותר וחלקם פחות. בהמשך התגייסתי לצבא ליחידת 669, ויצאתי לקצונה.

למרות המכשולים והקשיים שלא הפסיקו לאורך כל הדרך, החלטתי שעל החלומות שלי אני לא מוותרת. כשהשתחררתי מהצבא טסתי לטיול בדרום אמריקה, עם כרטיס לכיוון אחד. תהליך ההכנה לטיסה היה ארוך וחשוב: שלחו לי ציוד רפואי לארגנטינה ובוליביה, ובהמשך חבר הגיע עם אינסולין לברזיל. הסכרת הלכה איתי יד ביד, אבל לא הייתה מכשול אלא רק גרמה לי לשאוף גבוה יותר ולהוכיח לעצמי ולסביבה שלי שאני לא שונה מאף אחד אחר. חזרתי מאושרת מטיול שנמשך שנה שלמה, וערכי הבדיקות הרפואיות שלי היו טובים יותר מאלו שהיו כשיצאתי למסע. כשאת מאושרת, כנראה כל הגוף מושפע לטובה.

יש שתי דרכים לחיות עם הסכרת – או לנהל אותה, או לתת לה לנהל אותך. אף אחת מהדרכים לא פשוטה. לעתים אפשר להתבלבל בשביל. אבל ברגע שמכריעים ומחליטים להתמיד ולהשקיע, הכול אפשרי. אני בחרתי לנהל את הסכרת. בחודשים הראשונים הרגשתי שאין לי שליטה, ושכל דבר שאני עושה שגוי ולא נכון. כל התקופה הזו מבוססת על ניסוי וטעייה. ככל שצוברים יותר ידע וניסיון הדברים מתגלגלים בדרך הנכונה יותר, ומתחזקת התחושה שאני מנהלת את הסכרת. התמיכה מהמשפחה והחברים עוזרת מאוד, וגורמת לי להרגיש שאני מסוגלת ושתמיד יש ידיים שמוכנות לתפוס אותי אם אפול.

ההתבגרות כסכרתית חדשה, ההתמודדות עם מחשבות ותהיות שלא ידעתי על קיומן, הרצון לחיות חיים טבעיים לחלוטין – כל אלה השפיעו לא מעט. אך כפי שכתבתי, לא נתתי לעצמי ליפול וכך הצלחתי לעמוד על הרגליים שוב, לאט ובטוח.

אפשר להגשים את הרצון לחיות חיים רגילים, כמו כולם, רק עם תוספת קטנה שמחייבת תשומת לב תמידית.