חסיד גור, תושב הפזורה הבדואית, חבר בגרעין תורני ואישה חילונית יוצאים למאבק משותף על עתיד הנגב. המשפט הזה, שנשמע כמו התחלה של בדיחה, מתאר את מה שקרה ביום חמישי בשבוע שעבר בערד. באירוע השקה למטה המאבק של תושבי הנגב, שיצא לדרך תחת הסלוגן "בנגב ממריאים רק מנבטים", השתתפו למעלה ממאה תושבים מהנגב המזרחי, במה שהוגדר כיריית פתיחה למאבק מול מקבלי ההחלטות בממשלה.
כזכור או לא, שתי אפשרויות מרכזיות עמדו עד לאחרונה לפני מקבלי ההחלטות באשר למיקומו של שדה התעופה הבינלאומי הבא של ישראל – רמת־דוד בעמק יזרעאל, ונבטים שבנגב המזרחי. תושבי עמק יזרעאל וראשי הרשויות בנגב נאבקים יחד כבר כמה שנים בעד הקמת השדה בנגב. התושבים בעמק הצפוני חוששים מפגיעה בחיים האזרחיים והחקלאיים באזור, וראשי הרשויות בנגב מבינים את הפוטנציאל הכלכלי והתעסוקתי האדיר של שדה תעופה בינלאומי. אולם אלו שקולם לא נשמע מספיק עד היום היו תושבי הנגב, ולשם כך התקיים הכנס ביום חמישי שעבר.
בנובמבר האחרון התעוררה תקווה אצל אנשי הנגב, כשממשלת בנט־לפיד ביטלה החלטת ממשלה קודמת על הקמת השדה בעמק יזרעאל. אבל הסיפור, כך מתברר, עדיין רחוק מלהיות גמור. המתנגדים לאופציה הדרומית הם אנשי משרד הביטחון, שמנופפים בטענת אנשי חיל האוויר שלפיה הקמת שדה תעופה אזרחי בנבטים תפגע בפעילות החיל באזור. הממשלה היוצאת החליטה להקים צוות היגוי ממשלתי, שאמור להגיש בימים הקרובים את המלצותיו למיקום שדה התעופה החדש, אך סביר להניח שהתפרקות הממשלה תעכב את המהלך.
רווית בייליס: "צה"ל לא פרה קדושה ומותר לערער על עמדתו. המאבק על שדה תעופה בנבטים הוא על עתיד ילדינו"
יוהן אטלן, מנכ"ל מועצת הנגב ותושב דימונה, משוכנע שדווקא עכשיו, בתקופת בחירות, קולם של האזרחים צריך להישמע. "כולנו צריכים לשדר למפלגות שזה מה שהנגב רוצה", אמר לפעילים בכנס. "העתיד שלנו לא צריך להיות תלוי וכפוף להחלטות של חיל האוויר, אלא ביכולת שלנו לצמוח ולהתפתח". אטלן הסביר לתושבים את המשמעות הכלכלית, החברתית והתעסוקתית של שדה תעופה בנגב המזרחי. לדבריו, הפרויקט מסוגל להביא לנגב צמיחה כלכלית של 6.8 מיליארד שקלים בשנה, כ־30 אלף משרות חדשות במעגל ראשון ומינוף אדיר של העסקים הקטנים ושל רשויות הנגב.
רווית בייליס, פעילה חברתית מערד שהשתתפה בכנס, מודעת למחיר האישי שהיא עלולה לשלם אם שדה התעופה יוקם בנבטים, לא הרחק מביתה. "כבר היום אני סובלת מרעש מטוסי הקרב של נבטים; אבל אם אני כבר סובלת מהרעש הזה, אני רוצה גם להרוויח ממנו". בייליס, ילידת ערד ואשת חינוך, מקווה ששדה תעופה בנבטים יגוון את התעסוקה באזור, יזרז את הקמת קו הרכבת לערד ויאיץ את התיירות. היא מסרבת להתרגש מהתנגדותו של חייל האוויר לאופציית נבטים. "צה"ל כבר לא פרה קדושה ומותר לערער על עמדתו. מה גם שקצינים בכירים בחיל האוויר שסיימו את שירותם משמיעים דעה אחרת".
לבייליס ובן זוגה, אף הוא יליד ערד, חמישה ילדים. הגדול, שעומד להשתחרר בקרוב משירותו הצבאי, כבר הכריז שפניו למרכז. אימו מקווה ששדה תעופה בנבטים יצליח להחזיר אותו לנגב בעתיד. "גם אני יצאתי בעבר לתל־אביב וחזרתי. המאבק על שדה התעופה בנבטים הוא מאבק על העתיד של ילדינו", מסכמת בייליס.
ריאד אבו־ג'ודה, תושב הפזורה הבדואית בתל־ערד, השתתף גם הוא בכנס. אבו־גו'דה שותף במפעל קוסמטיקה מצליח של משפחתו, הממוקם בערד ומשווק תחת השם ד"ר בוץ. הוא חולם על היום שבו יפתח חנות של המפעל בדיוטי פרי של שדה התעופה בנבטים. אומנם חמשת ילדיו עדיין קטנים, אבל אבו־גו'דה מוטרד מתעסוקת הדור הבא בחברה הבדואית. "הבדואים צריכים להסתכל קדימה. אי אפשר להיות כל הזמן על הכביש ולעשות בלגן. פרויקט כמו שדה תעופה יכול לתת לצעירים שלנו עתיד ולהיות עוגן יציב להשתלבות שלהם בחברה".
משתתף נוסף בכנס היה יחזקאל לנדאו, איש קהילת גור בערד. לנדאו, בעלים של משרד תיווך בעיר, חושש לעתיד האוכלוסייה היהודית באזור. הוא משוכנע ששדה התעופה הוא הדרך היחידה לפיתוח ערים יהודיות חזקות בנגב המזרחי. "שני מרכיבים עיקריים שחסרים באזור שלנו לביסוס היישובים הם נגישות למרכז ותעסוקה", מסביר לנדאו. "הצהרות של הממשלה בנושא הזה לא יעזרו. אם לא נעורר את הצורך בקידום פתרונות כמו שדה התעופה בנבטים, לא יהיה פה אכלוס משמעותי ורבים מהתושבים יעזבו".
מלך הצבר
מי שנוסע בשלושים השנים האחרונות בין דימונה לירוחם מכיר היטב את חוות "צברי אורלי", הממוקמת בין שתי העיירות. החווה כוללת 1,200 דונם של זני צבר ייחודיים בגוני אדום, סגול, צהוב וכתום, ומתהדרת בתואר חוות הסברסים הצבעוניים הגדולה בעולם. השבוע הובא למנוחות נעם בלום, האיש שמאחורי החווה, ששימש גם כחוקר, חקלאי ויזם. בלום היה בן לחקלאים שהקימו בשנות השלושים את המושב גיבתון (הצמוד לרחובות), ושם הוא נולד וגר עד מותו. הסיפור של בלום והחווה עמוס סמליות ציונית: צמח הצבר, גידולים בנגב, חיסכון במים, עבודה חקלאית, פיתוח טכנולוגי ישראלי, ייצוא, וגם מאבק סיזיפי בבירוקרטיה הישראלית.
בלום החל לעסוק בהשבחת פרי הצבר כבר בשנת 1975, במטרה לפתח פרי איכותי ואורגני לתעשיות המזון והבריאות. בריאיון שקיימתי איתו לפני עשרים שנה, הוא הסביר לי שחיפש נישה בתולית שבה יוכל לפרוץ דרך בחקלאות העולמית, ומצא אותה בצבר. הצמח המדברי מייצר מסה של חומרים שימושיים בהיקפים גדולים, בעלות קטנה ובצרכים צנועים.
אחרי 17 שנות מחקר ופיתוח, כשפנה למשרד החקלאות וביקש קרקע לגידול הזן שעמל עליו, הפקידים לא התלהבו. וכך הוא סיפר: "הם שאלו אותי 'לאיזו התיישבות אתה שייך?', עניתי להם: אני שייך להתיישבות הציונית. הם אמרו לי 'כבר אין ציונות בישראל', אז אמרתי 'במועדון שלי, כל מי שתורם לכלכלת המדינה הוא ציוני'".
בסופו של דבר הוא השיג מכתב משר החקלאות רפאל איתן, ובו נאמר שהמשרד תומך במיזם. לבלום הוקצתה קרקע בין דימונה לירוחם, והובטחו לו מים מקולחי העיר דימונה בכמות של מיליון קוב בשנה. בלום עלה עם הצבר לקרקע המדברית בשנת 1992. בשלב הראשון קיבל למיזם חמש מאות דונם, אך המים הקולחים שהובטחו לו הגיעו רק לאחר עשר שנים.
על מאבקיו בבירוקרטיה הישראלית אמר לי אז: "לא לקחו בחשבון שאני צבר שמגדל צבר, וצבר בחזקת צבר זה משהו שאי אפשר לנצח". בספטמבר הקרוב אמור היה לקבל פרס מפעל חיים בחקלאות במסגרת תערוכת "אגרומשוב". מי שיקבל את הפרס יהיו כבר ילדיו.
