באחד הימים הקריטיים שבין ההכרזה על הקמת ממשלת בנט־לפיד ובין כניסתו הרשמית לתפקיד, הזדמן לי לשוחח עם נפתלי בנט. אחד המסרים שהיה לו חשוב להדגיש אז היה: "ממשלות מתחלפות, זה קורה מעת לעת לדמוקרטיה, לא קרה פה שום דבר דרמטי". כבר אז, עוד לפני שנכנס לתפקיד, ניסה בנט לנרמל את האירוע. את כניסתו אל הלשכה, את הרכב הממשלה, את הצעדים שננקטו כדי להגיע לרגע ההוא. זו לא תהיה ממשלה ימנית ולא ממשלה שמאלנית, הוא הבטיח. היא לא תספח את השטחים ולא תפנה יישובים, היא פשוט תנהל את ענייני המדינה.
בנט ניסה להכניס את האירוע לתוך ההיסטוריה הרגילה של חילופי הממשלות במדינת ישראל, ולהציג את עצמו כעוד ראש ממשלה בשרשרת, אבל האמת היא שמאז ועד לרגע פרישתו, וגם אחריה, בנט עורר ומעורר רגשות בעוצמה חריגה ביותר, מעבר למקובל ולרגיל. פוליטיקאים רבים התנהלו באופן נכלולי, לא לכולם קוראים באופן שיטתי "נוכל". בנט הוא לא הפוליטיקאי הראשון שמשקר לציבור ולא הראשון שמפר הבטחות בחירות, אבל אצלו המעשים הללו גררו תגובת נגד חריפה במיוחד. מצביעיו התכחשו לו, מקורביו נטשו אותו בזה אחר זה לאורך השנה האחרונה, וגם אלו שבתחילת הדרך תמכו בצעד שלו, דממו בהמשך. מי שנשארו לסנגר עליו אלה דווקא עיתונאי השמאל, שמעולם לא הצביעו לו ולעולם לא יצביעו לו.
אם נבחן אותו מצד פעולותיו בלבד, בנט אינו ראש הממשלה הכי גרוע שהיה כאן, ודאי לא השמאלני ביותר שבהם. הוא לא הוביל את הממשלה עשר מעלות ימינה, אבל גם לא פינה יישובים ולא חתם על הסכמי שלום. הוא בנה ביהודה ושומרון למרות התנגדות של הממשל דמוקרטי בבית הלבן. בסוף הוא עשה מה שהבטיח, גם אם זה לא הרבה: ניהל את ענייני המדינה. ובכל זאת, הציבור הימני לא השתכנע שהוא ראוי לכיסא. מספר המנדטים שהוא זכה להם בסקרים הלך והידלדל, עד פרישתו המתבקשת. מפלגות בדרך כלל מתפוררות באופוזיציה, אבל ימינה התפרקה בהיותה מפלגת השלטון וכאשר העומד בראשה עמד בראשות הממשלה.
בנט הושבע לתפקיד ראש הממשלה ביום שבו יאיר לפיד הוגדר כראש ממשלה חליפי. לפיד הפר באותו רגע לא מעט הבטחות בחירות משלו: להגביל את הממשלה ל־18 שרים, להימנע מהחוק הנורווגי וממוסד השר בלי תיק, להתרחק מתעשיית הג'ובים הממשלתית, להעביר חוק שיגביל בזמן את כהונת ראש הממשלה, לחוקק דמי אבטלה לעצמאים ולתקן את חוק הלאום. גם הוא הקים ממשלה עתירת שרים, סגני שרים וח"כים נורווגים למכביר, הפעיל מכונת ג'ובים ומינה מקורבים וקרובי משפחה, ולא העביר חלק גדול מהחקיקה שאליה התחייב. אבל בניגוד לבנט, המצביעים של לפיד הבינו היטב מהי ההבטחה הליבתית שהוא נתן להם במערכת הבחירות – להוריד את נתניהו מהשלטון – והיו מוכנים לשלם את המחיר עבורה. מאז כניסתו לממשלה, מצבו בסקרים רק משתפר. בשעה שתומכי לפיד נשארו איתו, רוב נאמני בנט הפנו לו עורף במקרה הטוב, והחלו לתקוף אותו במקרה הרע.
אופי התפקוד של בנט במשרה הרמה במדינה כמעט לא השפיע על מדד ההערכה הציבורית כלפיו. הסלידה שהובעה כלפיו החלה ברגע הקמת הממשלה, ושום דבר שעשה לאחר מכן לא עזר, כולל הקמפיינים של "ישראל עובדת" ו"אנחנו יותר ימין מנתניהו". כדי להבין את פשר התופעה שוחחתי בשבועות האחרונים עם פעילי ימין, עם פרשנים פוליטיים, עם מקורבים לבנט ועם כאלה שעבדו איתו לאורך השנים. חלקם כועסים עליו מאוד, חלקם עדיין תומכים בו אבל עם הרבה הסתייגויות. בפני כולם הצבתי את אותה השאלה: מדוע דווקא בנט עורר רגשות עזים כל כך.
סטירת לחי למצביעים
אחת הסיבות המרכזיות שעלו שוב ושוב בשיחות הללו, היא שאולי משהו בסדר הגודל של הפרות ההבטחות, הופך את המעשה של בנט לליגה אחרת בעולם המוכר של השקרים הפוליטיים. הפליק־פלאק פשוט היה גדול מדי. להגיד שאתה ימין ואז ללכת קצת שמאלה זה דבר אחד; להגיד שאתה הימין שמימין לימין, ואז לשבת באותה קואליציה עם שונאי המתנחלים ועם אחת ממנסחי מסמך החזון של ערביי ישראל (ואז עוד מוצע לה תפקיד קונסולית) – זאת סטירת לחי מצלצלת למצביעים. פוליטיקאים מפירים הבטחות בחירות, אבל הם בדרך כלל עמומים במתן ההבטחות ובהפרה שלהן. הם ממסמסים הבטחות, ופחות מפרים אותן באופן כה בוטה.
ההתחייבות שלא לשבת עם רע"ם, הייתה יוזמה של בנט בלבד. ימים ספורים אחר כך החל לרקום עסקה הפוכה בדיוק. איזו משמעות יש למילה של פוליטיקאי אחרי דבר כזה?
במובן הפשוט ביותר, אומרים גם מי שהיו אוהדיו וכאלו שהצביעו לו בבחירות האחרונות, בנט עבר מחנה, ובמערכת הפוליטית המקוטבת שלנו זה כמעט בלתי נסלח. בנט נבחר בקולות ימין, אבל העביר את השלטון לשמאל. זה לא רבין שנבחר בקולות שמאל ואז הלך שמאלה יותר להסכמי אוסלו. גם אם בנט שב וטען שהאידאולוגיה שלו נשארה כשהייתה – הוא מסר את המפתחות לשולחן הממשלה למפלגת מרצ, שלא ראתה אותו כבר עשורים. חברי כנסת זוטרים מהשמאל ההזוי קיבלו פתאום יכולת השפעה וניצלו אותה עד תום. הוא הכשיר את המפלגה האסלאמית כשותפה בעלת כוח וטו על החלטות הממשלה, הכשר שהביא מהר מאוד לשלב הבא: הכשרת שיתוף פעולה גם עם הרשימה המשותפת. וכן, בנט גם המליך את יאיר לפיד, שלא היה מגיע לתפקיד אלמלא העסקה הסיבובית שרקם עם יו"ר ימינה.
כל זה נעשה כדי לייצר לעצמו קיצור דרך אל משרד ראש הממשלה, במקום להגיע לשם דרך אהדה ציבורית ובניית מפלגת שלטון אמיתית. בנט רצה להיות ראש ממשלה, וזה היה המחיר לשלם, והוא הסכים לשלם אותו. גולדפרב קיבל מיצובישי, בנט קיבל את ראשות הממשלה. המעשה היה חסר תקדים, והתגובה אליו היתה חסרת תקדים בהתאמה.
החוויה של חלק משמעותי מבוחריו הייתה של בגידה באמון, שהגיעה ממקום קרוב. מישהו משלנו, שבאמת האמנו לו כי הוא נתפס כאידאולוג אותנטי ומובהק של המחנה הלאומי, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, מסר מרצונו את המפתחות למחנה שמתעב את המתנחלים. הפער פשוט גדול מדי. בנט בנה את כל הקריירה שלו על כך שהוא יותר ימין מביבי, שביבי ילך עם ציפי לבני, עם אהוד ברק, עם בני גנץ – ולכן אי אפשר לסמוך על ביבי וצריך להצביע לו.
גם שותפיו החדשים לקואליציה, שהיו ונשארו יריביו הפוליטיים, לא באמת כיבדו אותו על הצעד שעשה. בנט הסכים להפר הכי הרבה הבטחות, ובתמורה קיבל את ראשות הממשלה. כל השותפים האחרים בממשלה, חלקם בעלי מספר מנדטים זהה או קרוב, הבינו את הטרייד אוף, כיוון שאף אחד מהם לא הסכים לעשות דבר דומה. אחד הפרשנים הפוליטיים הסביר לי את הדברים באמצעות משל: בנט הוא הילד שמביא כדור למגרש ואומר שייתנו לו להיות שוער או שאין משחק. הם ישחקו איתו, אבל לא יאהבו אותו על זה. אפשר לסחוט ראשות ממשלה עם שישה מנדטים, אבל אי אפשר להרוויח הרבה כבוד בצעד כזה.
גם לאורך השנה האחרונה התבטאו שותפיו הקואליציוניים של בנט באופן שהזיק לו באגף הימני, זלזלו במרותו, ופעלו לטובת האינטרס הפוליטי שלהם בלי שום התחשבות במחיר שהוא נדרש לשלם. עכשיו, כשהם כבר לא צריכים אותו, אפילו העמדת הפנים אינה קיימת, והם עולבים בו ישירות. לפיד אולי הודה לנפתלי בנט בנאום הפתיחה שלו, אבל מיד עם כניסתו ללשכה שלח הביתה את אנשיו והחליף אותם באנשים מטעמו. לפיד דחה את בקשתו של בנט לקבל לשכה כשל ראש ממשלה לשעבר, ונכנס לדירה ליד המעון בבלפור רק כדי להגיד "אני לא כמו בנט".
שבירת הקודים
וזה לא נגמר שם. בנט, אמרו לי בני שיחי השונים, לא סתם עבר צד והפר הבטחות בסיטונאות, הוא גם נהנה מזה. עוד בימיה הראשונים של הממשלה הוא תדרך וכל העיתונים משמאל הדהדו: בנט מבסוט, בנט מאושר, בנט שמח. גם בעבור מי שהסכים שלא היה מנוס מכניסה לממשלה כדי להימנע מבחירות חמישיות וכדי לפתור את הפלונטר הפוליטי, זה צרם. מילא לאכול ביום הכיפורים, אבל למה ללקק את העצמות.
בנט התאהב בפוזיציה והתחיל לדבר על הממשלה לא כאילוץ אלא כאידיאל. "בתום סדרה של מערכות בחירות בלתי נגמרות, שהביאו את הקיטוב הפנימי לשיאו, הקמנו ממשלה", אמר בטקס ממלכתי לזכר הרצל לפני שנה. "זו ממשלה שאני מודה, היא קמה מתוך אילוץ פוליטי, אבל כל יום שעובר מלמד אותי שהיא ממשלה רצויה מלכתחילה". בסוף הוא אף דיבר עליה כעל "ממשלת הצלה לאומית".
ואחרי שלקח קולות מצד אחד לצד השני, גזר את כל הקופונים ונהנה עד תום, הוא גם התחיל להטיף לכולנו. בנאומיו החל לדבר על "גֵן הפלגנות", על הצורך באחדות, על "אנשים אחים אנחנו". הוא האשים את חברי האופוזיציה בהסתה, באלימות, בחוסר ציונות, בחורבן הבית ובשריפת אסמים, נזף בהם שהכי קל "לצעוק מהיציע ולהעביר ביקורת על כל מה שזז", ושכח שהוא בעצמו עשה את זה בעבר אלפי פעמים. בנט היה האופוזיציה הקולנית ביותר מימין, גם כשהיה בתוך הקואליציה ואפילו בתוך הקבינט המדיני־ביטחוני.
בנט, האיש שהוביל קמפיינים תוקפניים, שעשה קריירה מ"אני איש ימין והוא איש שמאל", ושלימד את כולנו שאין להתנצל על האמונות שלך ושבפוליטיקה עמדה אידאולוגית לא מתפשרת היא הדבר הנכון – דיבר פתאום על היתרונות בפשרות ועל ראיית המשותף. מנביא זעם המטיף למדיניות אידאולוגית, הפך לרובי ריבלין של נאום השבטים.
זה היה מעליב במיוחד לאלה שהוא השאיר מאחור ושחשו מודרים. הממשלה הזו הרי הוקמה על חודו של קול, עם 61 מנדטים ביום טוב. היא השאירה מחוצה לה חלקים אדירים של העם, ובכל זאת ניסתה למתג את עצמה כממשלת אחדות, ריפוי ואיחוי שסעים. מי שנשארו בחוץ – החרדים, הציונות הדתית, המזרחים מהפריפריה והליכודניקים – הם אלה שהשתייכו לאותו מחנה של בנט האידאולוג. אלה שנאבקו בהתנתקות ותמכו בהתנחלויות. היכולת שלו לזנוח אותם לאנחות ואז עוד להטיף להם על חוסר אחדות, זעקה לשמיים.
בנט, נטען בשיחות שקיימתי, שבר חלק מהקודים הבסיסיים ביותר שאנחנו חיים על פיהם. שלמילה יש משמעות, שחתימה על מסמך היא מחייבת. הוא לא סתם הפריח הבטחות בלי כיסוי, כפי שפוליטיקאים עושים. בנט התחייב באופן קונקרטי ובהיר מאוד מעל כל במה שהסכימה להשמיע אותו. שלושה ימים לפני הבחירות הגיע לאולפן ערוץ 14 (אז ערוץ 20) וחתם על מסמך שבו התחייב שלא לשבת עם רע"ם ולא לאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה. לא היה שום צורך לחתום על מסמך כזה. מתחילתה ועד סופה, זו הייתה יוזמה של בנט. החתימה עשתה שימוש בקוד החברתי שלנו, שלפיו מילה בעל פה היא באוויר, אבל כשאתה חותם על מסמך אתה ממסמר את המילה שלך. ימים ספורים אחר כך החל בנט לרקום עסקה הפוכה בדיוק מהדברים שעליהם חתם. איזו משמעות יש למילה של פוליטיקאי אחרי דבר כזה?
אם מנסים להבין מה עבר לבנט בראש כשהקים את הממשלה, מקבלים תשובות משני סוגים. יש סבורים שהוא לא חשב על זה עד הסוף, ופעל באופן משימתי כדי להשיג את היעד. אחרים חושבים שהוא באמת האמין שברגע שיהיה ראש ממשלה ישכחו לו את זה. יעבור קצת זמן, תהיה ממשלה מתפקדת וראש ממשלה ביצועיסט, וכולם יראו שהדברים עובדים לא רע ואז כבר לא ישנה איך הוא הגיע לזה. זה היה חישוב שגוי. בדמוקרטיה מאוד משנה לבוחרים איך הגעת לאן שהגעת. כשנתניהו מנצח בקלפיות, אף אחד לא מערער על כך. אפשר להאשים אותו בהסתה ("הערבים נוהרים"), ולכנות את תומכיו אספסוף חסר בינה שמצביע באופן אוטומטי, אבל לא מערערים על כך שהוא ראש הממשלה. בנט לא זכה לתמיכה הציבורית הזו, והגיע לתפקיד באמצעות קומבינה.
זאת הייתה הפרה של הקודים הדמוקרטיים שאנחנו חיים על פיהם. בנט הרי העמיד את עצמו לבחירת הציבור והכריז בבחירות האחרונות שבכוונתו להחליף את נתניהו בראשות הממשלה. התשובה שקיבל מהציבור הייתה ברורה: "לא" מהדהד. רק כ־5% מהבוחרים רצו את בנט כראש ממשלה, אבל הוא בכל זאת הפך את עצמו לראש ממשלה, בניגוד לרצונם.
ימים ספורים אחרי הקמת הממשלה כתבתי כאן שהמיצוב של בנט במהלך הבחירות במרכז המפה הפוליטית, בלי שיוך לשום גוש, הוא למעשה אסטרטגיה חדשה: בנט כאיש מרכז. רבים סברו אז שמדובר במהלך טקטי בלבד, שנעשה בקריצה, כדי לאפשר לבנט להביא מצביעים מהמרכז הפוליטי ולסחוט כמה שיותר הישגים לימין במשא ומתן מול נתניהו. בנט חיזק את הסברה הזאת כשטען מעל כל במה שלא יֵשב עם לפיד ועם רע"ם ועם מרצ. האמת הייתה שבנט הבין כי דרכו לראשות הממשלה תעבור כנראה דרך המרכז הפוליטי, אבל מצביעיו היו בימין האידאולוגי המובהק. כדי להגיע לראשות הממשלה בנט היה צריך לגייס את כולם, להיאבק גם בליכוד וגם בסמוטריץ', ואז לזרוק את כולם ולהקים ממשלה עם השמאל.
בנט זלזל בבוחריו והתעלם מרצונם הברור, ובתגובה סירבו רובם לתת לו את הלגיטימציה שביקש. הוא השתמש בהם, זרק אותם, ואז חשב שיוכל לייצר לעצמו בסיס מצביעים חדש, מכיסא ראש הממשלה. הוא בנה אסטרטגיה של בנט אחר. איש מרכז, ממלכתי, מתון, אחראי. אלא שאף אחד לא הצביע לבנט הזה. הוא לא רץ על האסטרטגיה הזאת, ולא ביקש את אמון הציבור בעבורה. עד הסוף דיבר בנט על "הרוב הדומם" שנמצא איתו, אבל זה מעולם לא הצביע לו.
כמי שנכנס לפוליטיקה דרך הייצוג הפוליטי של הציונית הדתית, בראשות הבית היהודי, בנט לא פעל בניסיון משמעותי לפייס את ה"בייס" שלו. את ראשית הניתוק מהמגזר הוא החל כאשר פרש והקים את הימין החדש, הרפתקאה שעלתה לימין באיבוד השלטון לטובת משטר החליפים. אך גם כאשר נבחר לראשות הממשלה הוא הזניח את בסיס המצביעים העמוק שלו, שמרביתו במוקדי המגזר הדתי־לאומי. הוא לא כינס סביבו את מוסדות הציונות הדתית, לא קיים פגישות מסודרות עם קובעי מדיניות במגזר או עם רבנים בכירים, ואפילו לא תחזק מספיק את חברי מפלגתו שהיו חשופים אף הם לחיצי הביקורת כשותפיו לדרך השנויה במחלוקת. מה שהוביל לבסוף להתפרקות הממשלה.
ריקוד המכונה
לבנט עצמו יש הסבר אחר לעוצמת הרגש כלפיו: מכונת רעל. תומכיו טוענים כי הופעל נגדו קמפיין אדיר ויעיל של דה־לגיטימציה, שמנע ממנו יחס אובייקטיבי או ענייני. לדבריהם, זה המקור ליחס החריג ולאנטגוניזם שהתעורר סביב בנט. "על המגרש פועל רק צד אחד", כתב בנט, "מכונת רעל רועשת וקטלנית של בן־גביר, עודה, נתניהו וסמוטריץ', שמפעילה אלימות סחטנות ומסה של 'פייק ניוז'".
העניין הוא, טוענים אחרים, שגם מכונת רעל צריכה ליפול על אוזניים קשובות. אותה מכונה מופנית ברגעים אלה לעבר יאיר לפיד, אבל הוא ומפלגתו עדיין עולים בסקרים ולא נראה שהפופולריות שלו בקרב הקהל שלו יורדת, אלא להפך. קשה גם להאשים את המכונה של נתניהו, כאשר לבנט הייתה תמיכה תקשורתית מוחלטת ומלאה בכל ערוצי, עיתוני ואתרי המיינסטרים, שכולם עבדו שעות נוספות לשמר את הממשלה ולהשאיר את נתניהו מחוץ ללשכת ראש הממשלה.
לבנט מראש לא הייתה התמיכה הציבורית שתגבה אותו מול המכונה הזאת. הוא לא נכנס למשרד ראש הממשלה עם 20 מנדטים אלא עם שישה, שרובם לא תמכו במהלך שביצע. גם הבחירה שלו לפנות אל המרכז הפוליטי במקום לנסות לגבש מחדש את הבייס – לא עזרה. ייתכן שאילו היה מייצר קמפיין נגדי הוא היה מצליח לשמר משהו מהתמיכה הציבורית. לו היה טורח להסביר ולהתנצל על צעדיו בהקמת הממשלה, לו היה מנסה לדבר ימין ולא מתאהב בממשלת הבדיעבד שלו – אולי היה משמר משהו מכבודו.
קו ישיר מתוח בין הטענות בדבר "מכונת הרעל" לטענות "שתיית המנדטים" הוותיקות. בכל פעם שבנט קיבל בקלפיות פחות מנדטים ממה שהסקרים צפו לו, הוא הפנה את האצבע אל אותה מכונה (אז היא עוד לא כונתה מכונת רעל), והאשים את נתניהו שפעל לשתות ממנו מנדטים ולהעביר את מצביעיו לליכוד. בנט נערך לקמפיין הזה בכל פעם מחדש, ובכל פעם הפסיד בו. אבל במקום לתהות מדוע רבים מצהירים על כוונתם להצביע לו, וברגע האמת משנים את דעתם – האשים את נתניהו שמזיז אותם בכוחותיו המאגיים.
הוא לא חשב לרגע שאולי הוא משדר לבוחרים הפוטנציאליים משהו שגורם להם להסס, ושנתניהו משדר להם משהו שמשכנע אותם. בנט לא נתן כבוד למצביעיו ולא ראה בהם אנשים נבונים שמקבלים החלטות מתוך חשיבה. במקום זאת בחר להתייחס אליהם כעדר מוסת שמישהו יכול לשרוק ולהניע אותו מצד אחד במפה הפוליטית לצד אחר.
אולי חשב שהסמכות הכרוכה בתפקיד ראש הממשלה תשכנע אותם, ולכן היה בטוח שברגע שיקבל את התפקיד – הוא יקבל גם את אותה יכולת להוביל מצביעים אליו. בנט חשב שהתדמית והתפקיד עושים את האדם, שאם הוא יצטלם שוב ושוב בפוזת ראש הממשלה, על בימת האו"ם ובחדר הסגלגל ולצד מנהיגים עולמיים, גם הציבור יתחיל לראות אותו ככזה. אולי במקום להצטלם בפגישות מדיניות עם שועי עולם, ולנסות להידמות לפוזת המדינאי שהייתה שמורה לבנימין נתניהו, מוטב היה לו הוביל סדר יום אזרחי. לעסוק ביוקר המחיה, במחירי הדיור, בחינוך. למנף את "לא קורונה – לא מעניין" גם לתחומים הללו. בנט בחר בדרך אחרת שכנראה לא הצליחה לשכנע את ההמונים. צחוק הגורל, עיקר הביקורת והסנטימט הציבורי שגואה נגד ממשלתו של בנט וככל הנראה גם יעלה במערכת הבחירות הקרובה, יהיה יוקר המחיה.
כך או כך, הציבור שלא בחר בו לתפקיד מלכתחילה לא שינה את דעתו רק משום שבעזרת תחבולות פוליטיות הצליח בנט להיכנס ללשכה החשובה במדינה. עם הזמן התחיל ראש הממשלה היוצא לכעוס על אותם מצביעים, להאשים את שותפיו לשעבר בהסתה ואת מצביעיו לשעבר בכניעה לה. האנשים הקרובים לנפתלי בנט חושבים שהוא עוד ישוב, השאלה היא רק מה למד והפנים בשנת כהונתו באקווריום, ואיזה תדמית ינסה ללבוש הפעם.
