"כרטיס לאחד?", שאלה אותי הקופאית בנימה ששידרה "אתה ממש קריפ, נכון?". כן, עניתי בבושה. האמת היא שתכננתי להימנע מהמפגש עם הקופאית, אבל כשניסיתי להוציא את הכרטיס מהמכונה האוטומטית ועל המסך נכתב "המכונה תקולה אנא פנה לקופות", אני מוכן להישבע ששמעתי מלמעלה את ההוא שם צוחק. אתם יודעים מה אומרים: האדם המביך עושה תוכניות, ואלוהים יושב למעלה ומקלקל מכונות.
היום הזה בכלל התחיל בבית המשפט, באירוע שעוד אספר עליו בעתיד לבוא, אבל בינתיים רמז לי עורך הדין שלי שעדיף לשמור על שקט. לאחר דיון משפטי קצר שהסתיים בתשע וחצי מצאתי את עצמי ללא תוכניות, ללא עתיד, ללא ילדים ועם חלום: ללכת לסרט בהקרנת בוקר, לבד.
לצערי גיליתי שההיצע בקולנוע די בעייתי בשעות הבוקר. שתי אפשרויות עמדו לפניי. האחת הייתה הסרט "שיעורים בפרסית", על אסיר יהודי במחנה ריכוז שמתחזה לפרסי כדי להיחלץ מהמוות ומבלה את ימיו בהדרכת מפקד המחנה הגרמני בשפה הפרסית, שהוא כלל לא מכיר. לא יודע, נשמע לי קצת קליל מדי לבוקר רמת־גני. האחרת הייתה "המיניונים 2 – עלייתו של גרו".
ילדים וילדות התחילו להגיע לסרט כשהם לבושים בחליפות מחויטות ובשמלות ערב. למה? אני לא יודע, וגם הילדים לא
המיניונים, למי מקוראיי שיש לו חיים או שאין לו נכדים, הם יצורים מוזרים שמדברים בשפה לא ברורה, מתנהגים בגסות, ועוזרים לנבלי־על במעשי הרשע שלהם – בעצם, הגרסה המצוירת של הביביסטים בעיני השמאלנים. הם צהובים, מדברים בשפה שהיא עירוב בין ספרדית לאיטלקית לג'יבריש, ונדמה שהומצאו בעיקר כדי לייצר מרצ'נדייז. לילדים שלי יש עשרות בובות מיניונים שעלותן המצטברת הייתה יכולה לממן מבצע חילוץ לאסיר היהודי מ"שיעורים בפרסית".
יש בהם משהו מיוחד, במיניונים האלה, בניגוד לשאר סרטי הילדים המצוירים, הם לא באמת מנסים לדחוף לך מוסר השכל מוגזם. אין אביר שמציל נסיכה ואז מגלה שהיא יכולה להציל את עצמה לבד כי היא אישה; אין לוחמת אינדיאנית צעירה שמצילה את היער הסודי של השבט שלה מפני גברים אכזריים ממש, כלומר גברים; אין דג שמחפש את אבא שלו ועובר מסע של גילוי עצמי באוקיינוס עד שהוא מגלה שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. יש שם בסך הכול יצורים צהובים שעוזרים לאיש רשע עם מבטא לא ברור להיות הרשע הטוב בעולם, ובעזרתם די מצליח. בסרט הנוכחי חוזרים לילדותו של גרו ומראים כיצד הכיר את המיניונים ואיך הם סייעו לו בילדותו, וכל זה בלי שום טיפה של קיטש אמריקני. כיף.
חלק מהקטע
אז אחרי המפגש עם הקופאית ניגשתי למזנון וקניתי פופקורן ושתייה. המוכרת שאלה אם אני רוצה את החבילה הזוגית, אז אמרתי לה שאין צורך להעליב. אני לבד. היא תהתה אם ארצה את השתייה בכוס מיניונים מפלסטיק בעוד 15 שקל. אז כבר ממש התעצבנתי. אמרתי לה שתפסיק כבר לעשות ממני צחוק. אני אדם מבוגר שבא לבד לסרט ילדים, אין צורך להביך אותי יותר ממה שאני מובך כבר, ותביאי לי את הכוס המגניבה, הנה 15 שקל.
לאולם עצמו נכנסתי קצת באיחור כי חיכיתי שיהיה חושך. לצערי החושך איחר. עליתי למעלה, לשורה 14 מ־15, אני תמיד יושב בסוף, כי גם אני מרגיש שרואים יותר טוב וגם כי אני מרגיש כאילו קניתי את הפנטהאוז ואני יותר טוב מדיירי הקומות התחתונות. עשרות ילדים קטנים הביטו בי בסקרנות. הוריהם בחנו אותי בסלידה ובחשש. אין מה לעשות, זה לא נראה טוב. גם ככה החוויה של ההליכה לקולנוע לבד נחשבת למפוקפקת, אז בבוקר, ועוד לסרט ילדים? הדבר הכי קרוב לזה שעשיתי בחיי היה לחכות לחבר טוב ביום חורפי על ספסל צמוד לגן שעשועים בעודי לובש מעיל גשם ארוך ואוכל סוכריה על מקל. אל תשאלו.
האמת שקצת התאכזבתי. לא מהסרט, הוא אחלה ויש בו מלא בדיחות שרק מבוגרים מבינים. אבל סביב הסרט הזה ספציפית יש מין טירוף בשבועות האחרונים. משום מה, ואל תשאלו אותי למה, ילדים וילדות התחילו להגיע לסרט כשהם לבושים בחליפות מחויטות ובשמלות ערב. ברחבי הטיקטוק (ראיתי אצל חבר, אני הוצאתי את הטיקטוק מהבית) רצים סרטונים של אולמות קולנוע שנראים כמו טקסי השבעה חגיגיים של לשכת עורכי הדין. בחלק מההקרנות אפילו שרים בסוף הסרט את "התקווה". למה? אני לא יודע, וגם הילדים לא יודעים, אבל ממתי ילדים מחפשים סיבות לעשות משהו שהמבוגרים לא יבינו?
לצערי כנראה פספסתי את הטירוף. הילדים והילדות בקהל לא לבשו חליפות או שמלות ערב. אחד הילדים היה לבוש קצת אלגנט, אז חשבתי לשאול אותו אם זה חלק מהקטע, אבל נמלכתי בדעתי ואמרתי שאולי עדיף שלא אפתח שיחה יזומה עם ילד כשאני לבד בקולנוע.
עשר דקות לתוך הסרט כבר השתחררתי מהמבוכה והתחלתי ליהנות. היו שם המון בדיחות קטנות שעוברות לילדים מעל הראש ופוגעות למבוגרים במצח. דיאלוגים שנונים, דמויות מגניבות, ובעיקר לא עוד סרט "לא תאמינו כמה אישה יכולה לעשות, כל מה שגבר יכול". הפסקול מצוין ומביא כמה הברקות, כולל אחת בביצוע המיניונים עצמם. האורך הגיוני לגמרי, בניגוד לכמה סרטי ילדים שראיתי לאחרונה וחרגו מגבולות הסבלנות של כולנו. והכי כיף: בשום שלב לא ניגש אליי אחד הילדים ואמר לי "אבא, יש לי פיפי". כלומר ילד אחד כן ניגש אליי, אבל רק כי עשיתי רעש עם כוס המיניונים המגניבה שלי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
