בדיעבד, סופו של בוריס ג'ונסון לא באמת מפתיע. אחרי הכל מדובר באדם שחי מסערה לסערה עוד הרבה לפני שהגיע לכהונת ראש הממשלה. מימיו הצוהלים כעיתונאי צעיר לתקופתו כראש עיריית לונדון, שערוריות מאז ומעולם היו חלק מחייו. התמונה הבלתי נשכחת של ג'ונסון תקוע על אומגה, אוחז בדגלי בריטניה בשתי ידיו ועל פניו מרוח חיוך שובב, מתארת באופן מושלם את הקריירה שלו: כשהוא נקלע למבוכה, הוא לא התפתל ולא תירץ, אלא חייך למצלמות והתקדם הלאה. אבל אפילו עבור פוליטיקאי מוכשר כמו ג'ונסון, יש כזה דבר שערורייה אחת יותר מדי.
הטרגדיה הגדולה בסיפור הזה היא לא התפטרותו של ג'ונסון מתפקיד שאליו חתר להגיע במשך שנים ארוכות, אם לא עשורים, אלא הסיבה להתפטרות: ג'ונסון בעצמו. בסוף, הן המסיבות הסוערות שקיים משרד ראש הממשלה במהלך סגרי הקורונה, הן השערורייה סביב עלות קישוט מעון ראש הממשלה והן השערורייה החדשה ששברה את גב הגמל – מינויו של חבר המפלגה לתפקיד בכיר על אף שג'ונסון ידע שזה הואשם בהטרדה מינית מספר פעמים – היו יכולות להימנע לו רק ג'ונסון היה יותר חכם, יותר זהיר, יותר מודע לתוצאות של מעשיו.
שלוש שנים אחרי שכבש בסערה את הבית ברחוב דאונינג 10 וכתש עד אבק את מפלגת הלייבור בראשות הסוציאליסט האנטישמי ג'רמי קורבין, ג'ונסון מסיים את תפקידו בראשות המפלגה השמרנית כשהיא במצב גרוע יותר מאשר הייתה כשנבחר לתפקיד: קורבין הוחלף על ידי קיר סטארמר המתון בהרבה, והסקרים מעידים על צרות אלקטורליות קשות למפלגת הימין. בוריס נתן, בוריס לקח.
מה הלאה? ג'ונסון אמנם ויתר על ראשות המפלגה, אך לא יוותר על כס ראש הממשלה בקלות: הוא מבקש להישאר בתפקידו עד הסתיו, אז ייבחר מחליפו באופן מסודר בבחירות פנימיות בקרב השמרנים. אולם אותם יריבים מפלגתיים שהצליחו ללחוץ עליו להתפטר היום, עשויים להפעיל די לחצים כדי לגרש אותו מרחוב דאונינג כבר בשבועות הקרובים. אך בין אם זה יהיה מחר ובין אם בעוד חצי שנה, בלתי אפשרי לחזות את זהות מחליפו של ג'ונסון. היכונו לבחירות פנימיות אכזריות.
