אני זוכר את הלילה ההוא כמו אתמול. כמו עמית סגל. ליל הבחירות לכנסת ה־19. כמה ימים קודם לכן נכנסה בנו איזו ג'ננה מבורכת וקיבלנו על עצמנו לעשות שטייגען רציני בדיוק בזמן שמתפרסמות תוצאות המדגם.
כדי להבין את עוצמת מסירות הנפש, צריך להכיר מבפנים את עולם הישיבות שהוא כידוע, עולם פוליטי מאוד. כלומר בחורי ישיבה ברובם הם טיפוסים אקטואליים, מעודכנים ודעתניים מאוד, ויממת הבחירות בישיבות היא יממה סוערת במיוחד, אף שבית המדרש מתרוקן יחסית כי בחורים שגרים מחוץ לעיר נוסעים לקיים את מצוות ההצבעה ליד הבית, וחלקם עובדים בתור משקיפים בכל מיני קלפיות ברחבי הארץ, ויש אפילו כמה צ׳יקאברים שמצליחים להתקמבן על עבודה בתור יו״ר ועדת קלפי, שזה אחלה כסף ואחלה חוויה.
ואנחנו החלטנו לעשות מעשה ולרסן את הדחף הבלתי נשלט שלנו לשמוע את תוצאות המדגם מיד, ולהתעדכן רק שעה אחרי. וכשאני כותב אנחנו, אני מתכוון לישראל ואלי. רצינו לגייס לפרויקט הזה את כל החברים שלנו, אבל לא ממש הצלחנו. אז סיכמנו רק שנינו שניסע בערב להצביע, כל אחד בקלפי הסמוכה לביתו, ונחזור לסדר שלישי ללמוד בריכוז ועם תוספת מיוחדת של מסירות נפש. וכך היה. אבל עוד לפני שאני מגיע למה שקרה עם היוודע לנו תוצאות המדגם, אני רוצה לספר קצת על התקופה שלפני הבחירות.
ישראל הסתכל עליי, כיבה את הרדיו, נעמד באמצע החדר והכריז: יאיר לפיד לא יהיה ראש ממשלה בישראל, נ ק ו ד ה. ואני מוכן להתערב על זה. נעמדתי מולו, הושטתי יד לאוויר ואמרתי, בוא
כזכור, זמן מה לפני מערכת הבחירות הודיע יאיר לפיד שהוא מקים מפלגה לעמוד בראשה. אני, שהידע והבקיאות שלי בפוליטיקה אף פעם לא היו איי איי איי, דווקא התלהבתי מהרעיון שמישהו שעד היום כתב טור בעיתון ואפילו כמה שירים נחמדים יהיה ראש הממשלה. והסיבות האלה בדיוק קוממו עליי את ישראל, שדעתו הפוליטית תמיד הייתה יצוקה ואיתנה וקוהרנטית. הוא ידע להיבחן בעל פה על "מקום תחת השמש" של ר׳ בנימין נתניהו שליט״א, ואלמלא ההנחיות המפורשות ביתד נאמן להצביע ליהדות התורה, מזמן היה מתפקד לליכוד מתוך אידיאולוגיה עמוקה.
לכן הוא כל כך זעף עליי וציטט לי מדי יום את דברי הגמרא ״ברא כרעא דאבוה״ (הבן הוא כמו רגלי אביו) והזכיר לי את מעללי האב טומי ז״ל ומה לא. ואני הייתי מחייך ואומר לישראל: עזוב אותך אחי, וכי אתה דומה לאבא שלך? אבל ישראל היה נחוש בהתנגדות שלו ללפיד. וככל שהוא הלך ותיעב אני הלכתי ותמכתי, ואמרתי לו, ישראל, תקשיב, אולי החשש הכי גדול שלך הוא בעצם הפתרון! אולי אם ייכנסו לפוליטיקה אנשים שלא מבינים בפוליטיקה, הכול יהיה רך יותר ונעים יותר ומגניב יותר! מה אתה יודע.
וישראל היה מסתכל עליי ברחמים ומפטיר: עדן, תתעסק בדברים שאתה אוהב ותסמוך עליי שבשבילך אני מעדיף שלפיד ימשיך עם הטור שלו ועם הרשימות הסאחיות של ״מה ישראלי בעיניך״, ולא יבלבל לנו את המוח בפוליטיקה. אבל אני, שתמיד אהבתי דרמות ותמיד אהבתי לייצג את דעת הנגד כדי שלא יהיה משעמם, הבעתי תמיכה בלתי מסויגת בלפיד למרות שממש לא תכננתי להצביע עבורו.
במוצאי הבחירות סיימנו ללמוד ורצנו אל הפנימיה לשמוע מי מה מו. 31 המנדטים שביבי קיבל לא גרמו לישראל את הנחת המצופה. 19 המנדטים של לפיד הצליחו לפגום לו בחגיגה, ואני, ממש בלי להתכוון, אמרתי וואלה, יש לי הרגשה שהבחור הזה עוד יהיה פה ראש ממשלה יום אחד.
ברגע שאמרתי את זה ישראל הסתכל עליי, כיבה את הרדיו, נעמד באמצע החדר והכריז: יאיר לפיד לא יהיה ראש ממשלה בישראל, נ ק ו ד ה. ואני מוכן להתערב על זה. אז נעמדתי מולו, הושטתי יד לאוויר ואמרתי, בוא. וישראל הושיט יד ואמר, התערבנו. ואני פירטתי ואמרתי בשיא הביטחון: יבוא יום, גם אם זה ייקח עשור או שניים, שבו יאיר לפיד ישב על כיסא ראש הממשלה. וישראל פירט ואמר, חביבי, יאיר לפיד הוא אפיזודה חולפת, ביבי מלך ישראל חי וקיים. ולחצנו ידיים. ואז ישראל שאל, רגע, על מה מתערבים? ואני חשבתי רגע ואמרתי לו, על חמצוץ. וישראל אמר סגרנו. חמצוץ.
השבוע, כשיאיר לפיד הוכתר לראש הממשלה ה־14, צלצלתי לישראל. עוד לפני השלום והמה נשמע ישראל אמר: שכח מהחמצוץ. ואני נזעקתי: אין לך מילה, בנאדם! אבל ישראל קבע שראש ממשלה חליפי לארבעה חודשים עלובים לא נחשב. ואני אמרתי לו: נחשב ועוד איך! איפה החמצוץ שלי? ועד עצם הרגע הזה לא הצלחנו להכריע. מה דעתכם?
